גלישת גלים

שובו של הלונגבורד


צילום : עמרי טאוב

בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר בארץ ובעולם לקאמבק של גלשן הלונגבורד. לעיתים אלה גולשים וותיקים שנעשו “כבדים” יותר עם השנים על השורטבורד ומחפשים פתרון לגלשן “שיסחוב” אותם טוב יותר ולעיתים הם אלה שזיהו את הטרנד והפאן שבעניין.. חבר’ה צעירים יותר, נשים וגברים כאחד שזיהו את הכייף האמיתי בגלישה. אחרי הכל, הלונגבורד הוא אחד מאבות המייסידם אם לא “ה” של גלישת הגלים. תענוג לחזור הביתה!

סרטון: תחרות ה Dewey Weber Invitational Longboard Classic 2004

יריית הפתיחה

יתכן והסנונית הראשונה שבישרה את החזרה המחודשת של הלונגבורד בעולם, הייתה כבר ב 1981 בחוף “מנהטן” שבקליפורניה (איך לא..) ארה”ב במסגרת תחרות של חובבי הלונגבורד לדורותיהם – ה The Dewey Weber Invitational Longboard Classic. האירוע נקרא על שמו של מי שארגן אותו  –  דיואי וובר, אחד האייקונים בעולם הגלישה בכלל והלונג בורד בפרט בארה”ב. באירוע לקחו חלק קטנים וגדולים, משפחות וילדים, בין היתר מספר אייקונים בעולם הלונגבורד של אותם ימים: קורקי קרול, ל.ג’. ריצ’רדס, מארק מרטינסון, דייל דובסון, אפילו דיואי וובר עצמו. ממש לפני הגמר, הקריין הפנה את תשומת לבם של כולם אל המזח, שם התבונן מהצד “אורח מיוחד מאוד” וכמובן אגדת גלישה בפני עצמה – גרג נול.


בסרטון: גרג נול הגדול Waimea Bay – 1957

וובר שגדל בקליפורניה וחוף “מנהטן” היה חוף הבית שלו, השתוקק לנסוע להוואי לאחר ששמע שבאיים ימצא את הדבר האמתי – הגל המושלם. וובר הגיע להוואי ועשה זאת ובגדול – שיפר משמעותית את סגנון הגלישה שלו שנחשב לשלמות באותו זמן. לימים הפך לאייקון תרבות בארה”ב, כל זאת בשל מספר פעילויות שהיה מעורב בהן: ראשית וובר היה מהראשונים שקיבלו תמיכה מספונסרים מהתעשייה בתמורה לכך שיפרסם אותם, עם חזרתו מהוואי כשהפך לשם דבר, הקים חברה לייצור לונגבורדים Weber Surfboards בוניס ביץ’ , הביא את טובי השייפרים בזמנו ובנה “טים” משלו שייצגו את המותג בתחרויות ועשה זאת במקצועיות רבה. כך למעשה הפך להיות אחד המותגים המובילים בעולם הגלישה של שנות ה 60.

שובו של הלונגבורדבתמונה: דיואי וובר, אחד מגולשי הלונגבורד האגדיים בזמנו I צילום: southbay magazine

התחרות שארגן וובר הייתה למעשה התפרצות נוסטלגית שגולשי לונגבורד רבים אהבו מאוד. זאת הייתה מעין יריית הפתיחה לעתיד לבוא – עשרות אירועים ותחרויות מעולם הלונגבורד באו בעקבותיה. אותם אירועים היו רק חלק קטן מתוך מגמה הרבה יותר גדולה.

בבת אחת, נדמה היה שכולם מגלים מחדש את האמת שנקברה עם עלייתו של השורטבורד: גלישת לונגבורד היא בראש וראשונה גלישה של כייף טהור (pure fun). יתר על כן, עם גלשנים גדולים יותר מהסטנדרט היה הרבה יותר הגיוני לגולשים בגיל העמידה שמספרם היה בעלייה לחזור לגלוש. תקופת הרנסנס הזו נמשכה לאורך שנות השמונים ומעבר לכך. עד שנת 2000 הייתה אוכלוסיית הגולשים חצויה פחות או יותר בין גולשי השורטבורד ללונגבורד. עיתונאי הגלישה סטיב ברילוטי הגדיר זאת: התנועה הפכה ל”הפיכה שקטה”.

סרטון: מפגש של טובי גולשי הלונגבורד בעולם , ספרד 2018 I מקור: SURFER MAGAZINE

הרבה מעבר ל לונגבורד

שובו של הלונגבורד לא היה רק ​​חזרה אל הזמנים הטובים ההם משנות ה -80 ולפני כן, שובו סימל חזרה לעוד מספר תופעות תרבותיות מעולם הגלישה של המאה ה -20: גלישת הגלים בגלי ענק שחזרה לתודעה, כמו גם תחרויות וגולשים נועזים במיוחד שהיו ל “לוחמי הגלים הגדולים” (XXL). קליפורניה החזירה את חיוכה בחזרה, תרבות הגלישה הפופולרית המאפיינת אותה כל כך הגיעה לשיאים חדשים ואימצה בחום שוב את ענף הספורט הזה מחדש.

שובו של הלונגבורד

היו שם עוד הרבה התפתחויות חדשות ומקוריות בין היתר בהשראת הגלשן עם 3 החרבות ה “טרסטר” של השייפר האגדי – סיימון אנדרסון. כמו גם הדור השני שקם לגולשי הלונגבורד המקצוענים בזמנו שהפכו גם הם למקצוענים בפני עצמם והיו לפורצי דרך בכל מובן אפשרי בעולם הגלישה.. נועזים יותר, וירטואוזים, סגנון גלישה חדש, ביצועים חדשים ומה לא.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: ג’סיקה רוז

בחלוף כרבע מאה, מבלי לשים לב עולם הגלישה החל להתמקם במה שנראה בתצורה הקבועה החדשה שלו עד היום למעשה: ענף ספורט מהתקופה המודרנית המעודד תחרותיות שלוקחים בה חלק מעטים בלבד ואילו להמונים הרואים בו סגנון חיים ייחודי נראה הדבר לעיתים כהרס תרבות הגלישה על כל המשתמע מכך: דירוגים ונקודות, כסף כמובן והגרוע מכל – התמסחרות הענף כמו רוב ענפי הספורט הפופולאריים כיום בעולם.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: שחר שושו אהרוני I צילום: טל אברבאנל

מהפכת השורטבורד

בדיעבד, שום דבר בהיסטוריה של הספורט נראה היה הגיוני או בלתי נמנע כמו החזרה ללונגבורד.

אבל ב 1970, עם מהפכת השורטבורד, החלו להופיע גולשים שניסו בכל דרך למחוק את העידן הקודם.. לא רק את הלונגבורד עצמו, את כל מה שנלווה לו כמו תרבות הגלישה, גולשים וותיקים יותר, בכלל כל הנושא הזה הפך מבחינתם ללעג כלפי קהילת הלונגבורדיסטים: “האם יצא לך לראות את אחת הענתיקות האלה לאחרונה וניסית להרים אותה? ” מגזין הגלישה Surfing World magazine שאל את קוראיו ב -1970. “האם בכלל דמיינתם את עצמכם מנסים לגלוש על הדבר הזה?”

כמו שזה נראה ונשמע, משהו היה פגום במהפכת השורטבורד.. עשרות אלפי גולשים הפכו במהירות למתוסכלים.. פתאום הם מוצאים עצמם עם גלשנים חדשים  ש”רוטטים” על פני המים, בשונה מלונג כמובן. כך גם מצאו עצמם נפרדים מהווייב ההיפי של הלונגבורד עד שמצאו עצמם מוותרים על ענף הספורט הזה לחלוטין. בינתיים ברחבי העולם החל זרם אינסופי של גלים קלאסיים לגלישת לונגבורד בגובה ממוצע של קרסול עד ברך (50 ס”מ גג) המשתרעים לאורך קילומטר או שניים (!) שלא היה להם מספיק כוח להניע את השורטבורד ולעומתם הלונגבורד פרח. לסיכום, מהפכת השורטבורד הייתה בווליום גבוה מדיי כך שאיבדה הרבה בדרך: גולשים וותיקים בעיקר ותרבות גלישה שאין לה תחליף.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: עדי קלנג I צילום: יעקב מדר

בסתיו 1973 כתב עורך המגזין Surfer קורט לדרמן, מאמר דעה קצר בשם: “Thinking Longer”  שבו הזכיר לכולם שהגלשנים הארוכים הישנים האלה.. הלונגבורדים בגרסאות החדשות שלהם – קלים יותר מבעבר והחלו לאט לאט למלא שוב את אולמות התצוגה של חנויות הגלישה. החתירה עליהם היא כמו חלום (בהשוואה לשורטבורד התזזיתי) מה  שהופך את העמידה על הגלשן בגלים קטנים למשהו קסום ש”שווה להירטב בגללו” בניגוד לשורטבורד בים נמוך. עוד הוסיף וכתב: “העירו את עצמכם מחדש אל ההנאות של העבר והחזירו לעצמכם את האיזון העדין וההנאה שבגלישה”.

לונגבורד או שורטבורד? 

עד אמצע שנות השבעים, הייתה חלוקה כמעט גורפת בין גולשי השורט ללונג. אם היית גולש על לונג לא גלשת על שורט ולהיפך עד שהופיע הגולש בן אייפה מהוואי. בן השקיע זמן רב בפיתוח גלשן באורך 9 פוט ו 6 אינץ’ מבית היוצר של Con Surfboards, מעין לונגבורד עם תכונות של שורטבורד. עם סיום הפרויקט, פרסמה החברה כתבה על דף כפול באחד המגזינים לגלישה תחת השם: “The Best of Both Worlds” או בקיצור, להנות משני העלמות.

מיד בהמשך הוכנסה קטגורית הלונגבורד לאליפות ארה”ב בגלישה שעד אז הוקדשה לשורטבורד בלבד. אפילו בוב מקטאוויש, מגולשי השורטבורד המובילים בעולם בזמנו חזר ללונגבורד בגלים קטנים: “זה הרבה יותר כיף ממה שזה נראה”, כתב ב -1977.

בסרטון: בוב מקטאוויש האגדי, פורץ דרך!

 במהלך שלוש או ארבע השנים הבאות, כמה מאות גולשים ברחבי העולם הפכו ללונגבורדיסטים מושבעים. אבל לרוב, גלישת לונגבורד הייתה עדיין נישתית.. משהו שעושים אותו על הדרך, בד”כ בשעות אחה”צ כשאין כמעט גלים, בקיצור בכדי להעביר את הזמן. מחירי הלונגבורד באותם ימים היו מאוד זולים ונמצאו בשפע מותגים: Harbour Cheaters, Hansen Hustlers, Yater Spoons, Bing Pipeliners . רבים מהם היו במצב תחזוקה ירוד ועל כן נמכרו לעיתים במחירי רצפה של 10-20 $ (!) בעסקאות החלפה או במכירה ביתית מכל הבא ליד.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: יוסי אלבז

פסטיבל הבירה, לא מה שחשבתם..

אירוע נוסף שהיה לדעת רבים חלק מהקאמבק של הלונגבורד הוא פסטיבל הבירה השנתי לגולשי לונג בורד בלבד שהתקיים בסאן דייגו: Stone Steps Invitational. מה שהיה מיוחד באירוע זה שכל גולש שרצה לקחת חלק בתחרות, היה חייב לשתות 2 ליטר בירה (!) לפני הכניסה לכל מקצה.. היו 5 סבבים בתחרות מהמוקדמות עד לגמר, הופעות מוזיקה חיה במקום, קהל הומה שבא לחגוג ומצא עצמו במעין וודסטוק של גולשים על שפת הים באווירה שאין באף מקום אחר.

כמה מהמתמודדים, ביניהם דונלד טאקאיאמה, שהיה נחשב לגולש בסגנון “אולד סקול” ברמה גבוהה, נראו טוב יותר על הגל ככל שהתקדם האירוע.. גולשים אחרים כנראה שלא: “כששמעתי את השם שלי נקרא לסיבוב הבא”, נזכר אחד מהם, “התנודדתי לכיוון שולחן השופטים בכדי להציג את עצמי “.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: המתמודדים בתחרות הבירה רגע לפני הכניסה למקצה I צילום: kyle Thomas photography

כאמור, מאז התחרות של וובר ב 81′ תחיית הלונגבורד החלה לתפוס תאוצה. מספר מועדוני גלישה בחוף המערבי, גולשי לונגבורד פייבוריטים מהעבר כמו: דייוויד נויהיווה, הרבי פלצ’ר, לאנס קארסון וחברים אחרים מאמצע שנות ה – 60 חזרו לסצנה והצטרפו לדור חדש של לונגבורדיסטים “במשרה מלאה” כולל צ’יינה אומורה מהוואי והאחים פסקוביץ’: ישראל ויונתן, שניים מהבנים של דוריאן פסקוביץ’ – אבי גלישת הגלים בישראל (!)

מייק איטון ופיל בקר עמדו בראש רשימה קטנה אך מתפתחת באותם ימים של שייפרים אמריקאים שהתמחו במה שמכונה “טנקים”.. לונגוורדים מסורתיים, שבדרך כלל היו עם חרב אחת SINGLE FIN מעין גלשני וינטאג’ המיועדים לסגנון גלישה קלאסי. לעומתם, היו שייפרים מתקדמים יותר שהעדיפו גלשנים קלם יותר בעלי 3 חרבות THRUSTER במטרה שיהיו מותאמים יותר לביצועים רדיקליים יותר כמו: noseriding, drop-knee, cutbacks. ביצועים שבחלקם היה נראה כאילו גולשים על שורטבורד רק ארוך יותר.

תחרויות לונגבורד

שובו של הלונגבורדבתמונה: נט יאנג האוסטרלי לאחר הזכייה בתחרות ב 1966

תחרויות לונגבורד למקצוענים החלו להתקיים ב 1986, נט יאנג הגולש האוסטרלי האגדי שהיה מזוהה מאוד עם כגולש כוח POWER SURFING, הפך לאלוף העולם הראשון בגלישת לונגבורד. יאנג היה גם הזוכה עם יכולת יוצאת דופן של אליפות הגלישה העולמית ב 1966 בסן דייגו ארה”ב – האירוע האחרון מסוגו בגלישת לונגבורד באותה תקופה. מאז יאנג החל לגלוש על שורטבורד ואף השפיע מאוד על הדורות הבאים כמו סיימון אנדרסון השייפר המיתולוגי, יוצר הגלשן עם 3 החרבות ה THRUSTER. חזרתו לגלוש על גלשני לונגבורד הייתה מעין סגירת מעגל וסימן מובהק לחזרת הלונגבורד.

יאנג, מקטאוויש, נווהיווה, פלטשר – כולם אמרו את אותו הדבר: גלישת לונגבורד הייתה חזרה לכייף שבגלישה. תופסים הרבה גלים, מאמץ מינימלי (בהשוואה לשורטבורד), ניתן היה לבצע באופן חופשי על הגל, בקיצור פשוט פיצוץ!

אבל, גם כאן היו צדדים פחות יפים. לונגבורדיסטים גם השתמשו בגלשן שלהם כמעין נשק לצורך ניגוח כנגד גולשים בליין אפ: תופעת הלוקאליזם הלכה והתגברה במקביל לגידול המשמעותי במספר הגולשים בעולם ב 20 השנים האחרונות.

קליפורניה שהייתה מי שאחראית לתחיית הלונגבורד הייתה גאה במיוחד במהפך שיוחס לה, מה עוד שענף גלישת הגלים בכלל זכה לעדנה מחודשת ובתוך כך ללונגבורד היה תפקיד מרכזי בקאמבק של הענף.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: שרון פרי I צילום: טל אלקיים

גוד ווייב

גלישת לונגבורד הייתה ידידותית יותר ו”דמוקרטית” יותר מגלישת השורטבורד. גולשים חלקו/שיתפו גלים, החליפו גלשנים ביניהם, דיברו יותר בזמן ההמתנה לגל בליין אפ. מעל לכל גולשי הלונגבורד ידעו להינות מהגל ולא משנה באיזו רמה היית: מתחיל, מתקדם או מקצוען. כבר בתחילת דרכו של גולש מתחיל ניתן לתפוס את הגל בקלות יחסית וליהנות ממנו בניגוד לגולש מתחיל על שורטבורד.

לונגבורד הייתה הדרך היחידה (אז, לפני הופעת הסאפ כמובן), לגלוש על גלשן עם היית במשקל עודף או לא בכושר. כך אלפי גולשים בשנות ה 60 שחשבו כבר לפרוש מהספורט, נשארו.

במשך שנים (עד היום למעשה) מפגש גולשי לונגבורד בליין אפ נראה כמו מפגש מחזור מהתיכון, לראשונה החלו לגלוש חבר’ה צעירים יותר בגילאי 45 שהיו מזוהים עם מעמד סוציואקונומי בינוני-גבוה: עורכי דין, אנשי נדל”ן, מנהלים בחברות ועוד. אותם אלה שקמים ב 5 בבוקר לבדוק את מצב הים ויורדים לגלוש לפני היציאה לעבודה וכמובן בסופי שבוע של גלים, לפני שהם מתפנים לעיסוקים המשפחתיים.. בית אישה וילדים.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: עודד שומר I צילום: שרונה גוטמן

 בשנות ה 60 ותחילת שנות ה 70 גיל 18 היה כנראה הגיל הממוצע לגולש בשנות ה 70 היה נדיר למצוא גולש בן 40 ומעלה. החל מאמצע שנות השמונים, רוב הגולשים היו מעל גיל 40. מספר גולשי הלונגבורד עלה בהתמדה מאז ובשנת 2000 הגיל הממוצע לגולש היה קרוב ל 30.

נוסטלגיה היא שם המשחק

נוסטלגיה הייתה גורם מאוד משמעותי בתחיית הלונגבורד. חלק גדול מהחוזרים לגלוש היו בייבי בומרס שחגגו את העבר שלהם מאז התפרצות תופעת הגרפיטי בארה”ב ב 1973. להקות שהיו מזוהות עם קהילת הגולשים דאז התאחדו מחדש “Walk Do not Run” ו “PIPELINE”. הסרט, הקיץ האינסופי Endless Summer משנת 1984 הפך את ענף הגלישה לראשונה לענף ספורט מהמיין סטרים. מכוניות הוודי (סטיישן) חזרו לשוק לאחר שיפוץ מסיבי של בעליהם, בעיצובים שונים ובמחירים יקרים מאוד הפעם. תעשיית אופנת הגלישה החלה לשגשג , טי שרטים עם הכיתוב אלוהה, חולצות עם הדפסי הפרחים הגדולים, מכירת כלי הנגינה – היוקללי.. בקיצור כל מה שיש בו ריח של הוואי באוויר חזר לאופנה. ההערצה המחודשת לכוכבי העבר גרמה לגולשים להזדהות אתם, להתלבש כמותם – אייקוני תרבות.

 

 

כל האווירה הזו בסופו של דבר הביאה לעלייה משמעותית בביקושים לגלשנים, ציוד, מרצ’נדייז וכל מה שמזוהה עם עולם הגלישה בתעשייה. גלשני לונגבורד שנמכרו בעבר הלא רחוק ב 10-20$ בגראג’ סייל, החלו להימכר בלמעלה מ 300$ ובהמשך יגיעו גם ל4 ספרות (!)

כולם ידעו למי לתת כבוד, למי למי..

תקופת הרנסנס הביאה אתה הרבה כבוד לזקני השבט מקהילת גולשי הלונגבורד זקנים זכו לכבוד ונחשבו לבוגרים, מיושבים ויציבים יותר במיוחד בהשוואה לעמיתיהם, גולשי השורטבורד. גולשי הלונגבורד זכו לכבוד במים אך גולשי השורטבורד אך עד מהרה היחסים השתנו. ללונבורדיטים היה יתרון טקטי מובהק ע”פ השורט, הם היו חותרים על הגלשן ביתר קלות ומהירים יותר מעמיתיהם וכך תפסו להם את רוב הגלים. אלה שהיו מתוסכלים במיוחד היו גולשי השורט המתחילים שהיו חוזרים מסשן שלם עם יחס גלים של 1:4 לטובת הלונגים כמובן, גולשי הלונג הפכו לסיוט של חייהם במים.

המנטרה שהייתה בפי גולשי הלונג: כייף טהור PURE FUN  הפכה גם היא לנקודה כואבת בקרב גולשי השורט.. בטח כייף, כשאתה טופס את רוב הגלים. לא פלא שהחלו מלחמות בין 2 המחנות, התגמולים של גולשי השורט היו רק לאחר המון זמן והשקעה בגלישה הרבה מעבר ללונגבורדיסט הממוצע. נדרש מהם הרבה יותר שעות תרגול, אימון וריכוז בכדי להגיע לרמה טובה שאתה יודע לגלוש ולבצע על הגל כך שגם תהנה.

פגיעה בתדמית הקולית של הגולשים

אחת הבעיות שאפיינו את תחיית הלונגבורד לעולם הגלישה הייתה הפגיעה התדמיתית בספורט ה”קול” שנתפס בעיני רבים עד אז.. ספורט צעיר, דינמי, לחטובים בעיקר, אקסטרימי, נועז. עם חזרתם של הלונגבורדיסטים למים, הגיל הממוצע במים החל לעלות, הגולשים נראו פחות “אטרקטיביים איך לומר, בעלי קרס, חלקם מקריח. הלונגבורד גרם לענף הגלישה להיראות מבוגר יותר , כבד יותר והרבה פחות אטרקיטיבי.

אלימות פיזית של ממש לא הייתה בליין אפ בין 2 המחנות , לפחות לא כמו האלימות שאפיינה מאוד את המקומיים LOCALS מול הלא מקומיים. גם מחוץ למים נחלקו ל 2 מחנות, חלק לבשו חולצות עם הדפס של לונגבורד ואצבע משולשת מופנית כלפיו. לעיתים היו נפגשים במקומות מסוימים כל אחד ו”המחנה” שלו. גם במים ניתן היה לראות הפרדה, היו פוינטים שאפוינו מאוד עם גולשי הלונגבורד (ים נמוך יותר עם גל שטוח) ואילו פוינטים גבוהים יותר עם גל “קשוח” כמו שבירה חזקה יותר לגולשי השורט. במקרה הזה ההפרדה הייתה מתבקשת ומנעה לא מעט בלאגן ואלימות במים.

במאמר שעלה ב 1992 נכתב שהיום כל אחד סביבך יכול להיות גולש לונגבורד: אבא שלך, הבן שלך, החברים שלך או המקצוענים/הגיבורים שעליהם גדלת.

שובו של הלונגבורד

בתמונה: מאיר אלחרר בחוף המערבי I צילום: אריק ליבוביץ’

לסיכום

לונגבורד נחשב כיום בארץ ובעולם לתת קטגוריה מכובדת מאוד בגלישה. קיימת פריחה בכל הקשור לשייפרים מקומיים ובינלאומיים שהוציאו את הלונגבורד מחדש אל האור. תרבות הגלישה ככלל מאופיינת ומזוהה מאוד הרבה בזכות גולשי הלונגבורד. תחרויות מקומיות ובינלאומיות תופסות תאוצה. מעל ומעבר לכל, הלונגבורד הוא הוא הגוד וויב האמיתי בעולם הגלישה.

סרטון: תחרות לונגבורד קיץ 2018 של ארגון גולשי הגלים בחוף הדרומי, הרצליה. צילום: דרופ פרודקשיין

Spread the love