ראיון עם מתי פרידמן : גלישת רוח בישראל, עבר הווה ועתיד
בתמונה: מתי (2015) עם גלשן הרוח בחוף הביתי, שדות ים
מתי פרידמן יליד כרכור , החל את צעדיו הראשונים בגלישת רוח לאחר השירות הצבאי (1975) בגיל 21 יחד עם אחיו אורי בחוף שדות ים, סמוך לקיסריה .
תאר את צעדיך הראשונים בענף…
בזמנו לא היה ממש ממי ללמוד כיוון שהיינו שני החלוצים בחוף בתחום, בכל שבוע התקדמו מעט ולמדנו תוך כדי תנועה את השלבים הבסיסיים אחד מהשני . מיותר לציין שהציוד היה מאוד פרימיטיבי ולא מתקדם כיוון שהענף היה עוד בחיתוליו. במקביל באותה תקופה , עסקתי גם בפעילות שייט על מפרשית מדגם לייזר (משיט בודד) שאגב עד היום קיים בתחרויות האולימפיות .
במה עסקת פרט לענף גלישת הרוח ?
בין השנים 75-78 למדתי חינוך גופני במכללת וינגייט במגמה הימית . בנוסף אהבתי מאוד , שיחקתי ואימנתי כדורעף . אך ככל שהשנים עברו , המשיכה לים גברה על המשיכה לרשת ומשם התקדמתי בחיי הן המקצועיים והן האישיים . ענף גלישת הרוח תפס את המקום המרכזי בחיי בעיקר כשהתחלתי להתחרות בענף בארץ תחילה ובהמשך גם בחו"ל .
בזמן שהשטתי לייזרים במים , לימדתי ימאות בבי"ס מבואות ים שבמכמורת . בתקופה זו התחלתי להתאמן ביתר שאת בגלישת רוח וקיבלתי החלטה לעזוב את הלייזרים בין היתר בשל משקל גוף נמוך יחסית לנדרש בענף זה ולחילופין עובדה זאת הפכה ליתרון בגלישת רוח .
מתי התחלת להתחרות בגלישת רוח בארץ ובעולם ?
התחלתי להתחרות בין השנים 77-78 בתחרויות הראשונות שנערכו בארץ . הייתי מדורג לרוב בשלישייה הראשונה . באליפות אירופה הראשונה בגלישת רוח שהתקיימה ב 78 בספרד עם דגם "פתוח" שהיה הדגם הראשון של גלשני הרוח ופותח כבר בשנת 67 , הגעתי למקום ה 70 מתוך 200 לערך והראשון מבין הנבחרת הישראלית.
חשוב לציין שחלק גדול מגלשני הרוח שגלשו עליהם באותה תקופה בארץ היו מתרומות של אנשים מחו"ל שרצו לקדם את הענף בארץ , אותם גלשנים גם שימשו אותנו המתחרים בתחרויות בארץ ובחו"ל ובשל כך גם ההישגים היו לא גבוהים יחסית לעומת המתחרים מחו"ל שהיו עם ציוד מתקדם יותר. באותה תקופה לא היו הגבלות על הגלשנים שבהם אפשר היה להתחרות בהן, חוץ מאורך של 390 ס"מ, המערך היה חייב להיות בגודל של 6.5 מ"ר. לכן בכל תחרות היו גלשנים חדישים יותר מהתחרות הקודמת ותמיד היינו בעמדה של גלשן ישן או נחות יותר…
בשלב מאוחר יותר התחריתי בדגם "אחיד" באליפות אירופה ביוון והגעתי למקום ה 20 ! בהמשך , כשאליפות אירופה התקיימה בישראל (נהריה) הגעתי שוב ממוקם 20 לערך כשלפניי היה יהודה אטדגי במקום ה 17 . המשכתי להתחרות עד גיל 35 וההישג הגדול שלי היה באליפות אירופה בשנת 88' שהתקיימה בפינלנד ושם הגעתי למקום ה 1 !!!
במהלך דרכי בענף , שימשתי גם כמאמן ובשנת 82' אימנתי את נבחרת ישראל בגלישת רוח , כל זאת למשך שנה ובהמשך הילל עמית (שייט בהולנדי המעופף) אימן את הנבחרת .
בתמונה: חוף מכמורת בסוף שנות השבעים מתי ראשון, אחריו יהודה אטדגי וספי ארן
איך התחילה הדרך של הספורטאים הישראלים למסלול האולימפי ?
עם השנים הדגמים השתנו והשתכללו , הטכנולוגיה השתנתה ואתה גם התקדמה בכל הקשור לשיפור בגלשני הרוח והמפרשים עצמם . כמו כן הגלשנים החלו לשנות את ייעודם שחלקם הפכו לגלשני קפיצות ולא רק לגלישה מהירה על פני המים . באותה תקופה גם הענף החל לגדול , גולשים חדשים הצטרפו ואף כישרונות גדולים . יהודה אטדגי ממכמורת היה אחד מהם , שהתחרה על הדגם האולימפי הראשון ה WIND GLIDER שפותח בתחילת שנות ה 80 ובאולימפיאדת לוס אנג'לס 84' היה אטדגי לישראלי הראשון שייצג את ישראל בענף .
באולימפיאדת סיאול 88' לא נשלח נציג ישראלי מהענף כיוון שלא עבר את תנאי הסף הנדרשים . באותה תקופה התחרו על הייצוג של ישראל בענף האחים עמית וערן ענבר ואמיר ערד לעומת זאת באולימפיאדת ברצלונה 92' התחרה עמית ענבר לראשונה והגיע למקום ה 8 , מכובד מאוד !
בשנת 88' הדגם האולימפי הוחלף לדגם Lechner שהיה גם הדגם באולימפיאדת ברצלונה 92' ובה התחרו לראשונה גם נשים בענף , הדגם הבא אחריו היה של MISTRAL .
בזמן שאימנתי את נבחרת מרכז ימי קיסריה, כמאמן שחקן, יחד עם יהודה אטדגי החל להתחרות ולהתאמן גל פרידמן בן אחי . כבר בגיל 13 כבש את המקום הראשון במשחקי המכביה בשנת 88' . שנה לאחר מכן גל התחרה באליפות עולם בקנדה והגיע למקום ה 2 בעולם עד לגיל 19 !!!
בתמונה: חלוקת המדליות של המכבייה בשנת 1998 : גל פרידמן מדלית זהב, יהודה אטדגי מדלית כסף ומתי מדלית ארד
גל המשיך להתאמן ולהתחרות כל השנים ובשנת 94' גור שטיינברג החל לאמן את גל . בשנת 95' התחרה באליפות אירופה שהתקיימה גם כן בארץ (חיפה) והגיע להישג מרשים נוסף , במקום השני אחרי המתמודד היווני שבהמשך יהיה השני אחרי גל…
מקום זה הקנה לו את כרטיס ההשתתפות באולימפיאדת אטלנטה ב 96' שכבר שם זכה גל לעמוד על הפודיום ולכבוש את המקום השלישי עם מדליית ערד . באולימפיאדה הבאה , בסידני 2000 לא השתתף גל כיוון שחלה במחלת הנשיקה ונאלץ לחכות לאולימפיאדה הבאה , אתונה 2004 . עמית ענבר התחרה בסדני והביא פעם נוספת כבוד לישראל כשהגיע למקום ה 7 .
בין סדני לאתונה גל זכה באליפות העולם בשנת 2002 שהתקיימה בתאילנד וכבש את המקום הראשון.
גל המשיך לאולימפיאדת אתונה (2004) במלוא העוצמה והגיע להישג הגדול ביותר של ספורטאי ישראלי עד היום וזכה במדליית הזהב !
כל זאת אחרי שהמתמודד היווני שהיה הראשון באליפות אירופה בשנת 1995 , זכה במדליית הכסף, אחרי גל…
באולימפיאדה הבאה , בייג'ין 2008 היה זה שחר צוברי שייצג את ישראל בענף גלישת הרוח ואף קטף את המקום השלישי וזיכה את ישראל במדליית ארד . שחר גבר על גל במוקדמות שסבל אז מפציעה ממושכת וכמו כן עם המעבר לדגם אולימפי חדש NIEL PRIDE שהיה לו חדש איבד את ההובלה בתחום בארץ .
גולשת רוח נוספת שעלתה לכותרות בזכות כישרונה ויכולות מדהימות היא לי קורזיץ , כל זאת בין היתר בזכות שיתוף הפעולה עם גל פרידמן שאמן גם אותה בין השנים 2000-2004 . לי זכתה ב 3 אליפויות עולם . באולימפיאדה האחרונה בלונדון 2012 הגיע למקום השביעי שהוא מכובד לכל הדעות אך מבחינתה שאפה להגיע גבוה יותר . לי לא ויתרה והמשיכה להתחרות גם לאחר מכן וזכתה פעם נוספת באליפות העולם , אלופה ברמ"ח איבריה!!
מה בנוגע למימון , האם יכולת להתקיים מהמקצוע כמאמן גלישה של הנבחרת או מאמן בכלל ?
בוודאי שלא , במהלך השנים בין היתר בשל חוסר מימון מטעם המדינה כמאמן בענף והצורך להתקיים , התחלתי בו בעת בפיתוח העסק שעד היום אני מנהל יחד עם בני אור את "פרי גל" ציוד לספורט ימי בע"מ בשדות ים ובו אנו פועלים בתחום הספורט הימי לסוגיו . החנות נמצאת במתחם המועדון הימי של שדות ים , את המורשת של המועדון הימי בשדות ים החל אדם בשם שמשון בובר שהגיע בזמנו מנהריה והחל לפתח את ענף השיט כבר לפני שנים באזור .
בתמונה: מתי עם בנו אור המנהל אתו יחד את החנות ומועדון הגלישה FREE GULL בשדות ים
בשנות ה 2000 החל ענף גלישת הרוח לקבל מעט יותר מימון ממוסדות המדינה מכפי שקיבל עד אז בהתערבות איגוד השייט בישראל . הבסיס לכל גולש תחרותי הוא גלישה על ציוד מתקדם שעד לאותה תקופה מומן לרוב ע"י משפחות הספורטאים ומקורביהם . מיותר לציין שמדובר לרוב בציוד של אלפי שקלים שהוצאה מסוג זה הנה "כבדה" למשפחה ממוצעת בישראל ובכלל . פרט לכך הספורטאי מקבל את הוצאות הנסיעה והשהייה לרוב גם כן במלואן . חשוב לציין שמלבד הספורטאי ומאמנו אין מימון לנציג נוסף מטעמו : הורה , חבר/ה וכדומה .
לדברי מתי הבעיה העיקרית היא שפרט להוצאות הנ"ל הספורטאי צריך להתקיים בשוטף ואם לא נתמך ע"י הוריו כולל מגורים כמובן הסיכוי לשרוד קטן מאוד עד כדי בלתי אפשרי . מעבר לכך אם את/אתה לא מדורגים בשלושת המקומות הראשונים בארץ גם את המימון הנ"ל קשה מאוד לקבל ולרוב כל ההוצאות כמעט "נופלות" על הספורטאי ומשפחתו.
ספונסרים מטעם חברות מסחריות כמעט ולא קיימים אלא אם הספורטאי עלה לפודיום כמובן…כמו תמיד , כולם שותפים להצלחה מהרגע שהיא נחשפת ברבים , עד אז…תסתדרו.
ברוב המקרים הספורטאים הצעירים מתחרים בשנות העשרה לחייהם כשאת הנטל הכספי נושאים הוריהם כמובן , מגיעים לצבא ומוכרים כספורטאים מצטיינים , ממשיכים להתאמן ולהתחרות בחו"ל ובעת סיום השירות נאלצים לקבל החלטה כואבת שלרוב מתבטאת בפרישה מהתחום כגולשים מקצועיים במטרה לבחור כיוון שגם יהיה זה שיהווה את הבסיס והביטחון הכלכלי להמשך חייהם. כמובן שהשקעה של מאמץ רב שהשקיעו מעצמם בתחום ומשאבים רבים יורדים לטמיון ברגע…
לצורך העניין , בימים אלה מתארגנות 2 קבוצות לנסיעה לחו"ל לאחת האליפויות שיתקיימו באי סרדיניה שבאירופה , סכום הנסיעה שבא יצטרך כל מתמודד לשאת ינוע בין 2,100 ל 2,600 יורו !!!
בשורה התחתונה , כששאלתי את מתי : מה הלאה ?? הוא ענה :
אם ישראל הוכיחה שהיא חזקה היום בגלישת רוח ובג'ודו אז בוא נחזק אותם עוד יותר….בואו נחזק את החזקים !
אני מסכים אתו לחלוטין , הלו אם כבר הצלחנו כאן "לפצח" את הקוד ולהבין ממה בנויים ספורטאי העבר וההווה ואיך מניעים אותם להצלחה ולהישגים, אז בואו נשכיל ונלמד מכך כיצד לבנות ולתמוך בספורטאי העתיד שייצגו אותנו ואותם בכבוד…עוד יבוא היום.
בתמונה: מתי בחוף שדות ים, בסמוך למועדון הימי
בנימה אישית, מזווית הראיה שלי כמראיין:
מה קורה מבחינת מימון ותקצוב בחו"ל ואיך אנחנו בהשוואה למדינות אחרות בעולם ?
שאלה חשובה שטרם נבדקה על ידינו לעומק . אולם דבר אחד בטוח, המודעות והתמיכה מטעם המדינה תחילה בענפים אולימפיים מצליחים זוכים ראשית לעניין ולסיקור תקשורתי רב יותר, עובדה שמעלה את המודעות לענף זה או אחר באופן משמעותי ומכאן גם חברות וספונסרים בעלי עניין תומכים בצורה משמעותית יותר בספורטאים ובענף…לא רק כדורגל וכדורסל שזה חשוב גם אבל זה לא מהות הכל !
לאחרונה אנו עדים למספר מקרים ההולך וגובר של ספורטאים מצטיינים בעבר ובהווה שנאלצים לעזוב את ישראל או את התחום שבו עסקו והתחרו כל השנים בעיקר בשל חוסר מימון מטעם המדינה.
החיים לא מתחילים ונגמרים רק על הפודיום…לעיתים זו נקודת הסיום של הספורטאי שרוצה לפרוש בשיא כפי שאומרת הקלישאה.
רק שחשוב לזכור שעד שהגיע לאותו רגע של השיא של חייו שילם מחיר לעיתים מאוד כבד שלו ושל בני משפחתו . מעבר לכך , יש חיים גם אחרי שבוודאי ירצה לנהל כמו כולנו ולשם כך גם כן נדרשת התייחסות , הכוונה ותמיכה היכן שצריך בין אם מהמדינה ובין אם מצד כל גורם שהיה מעורב ושותף באופן זה או אחר בדרכו של הספורטאי במעלה הדרך.