עדי כהן זל (1987-2006) גלישת גלים

עדי כהן ז”ל (1987-2006)


עדי כהן נפל בעת מילוי תפקידו במלחמת לבנון השנייה. אחיו, אבנר כהן מתאר את הרגע שבו קיבלו את הבשורה המרה, איך חיים עם השכול, ההתמודדות של המשפחה ושלו מאז ועד היום.

אבנר כהן: “ככה בלי מילים, רק החיוך הזה ששייך רק לך. נקי וטהור כמו שרק אתה היית. מדבר עליך כל יום כאילו לא עברו 13 שנים. אוהב מאוד ועוד יותר מתגעגע. שלך לנצח אחיך הגדול 💔”

עדי התגייס בנוב’ 2005 לחטיבת הצנחנים ושירת בגדוד 101 , אני הייתי אז בן 24.  בין אימון מתקדם לקו יצאו לנופש באוג’ 2006. מלחמת לבנון 2 הייתה בעיצומה, הגדוד של עדי הוקפץ מהנופש ותוך זמן קצר הגיעו לגבול הלבנון.

עדי כהן זל (1987-2006)

בתמונה: עדי (משמאל) וחבריו ליחידה

לאחר שבועיים – שלוש שנכנסו ויצאו עדי נשאר שבת. ביום ראשון הצליח לקבל אפטר לכבוד עלייתו לתורה של האח הקטן שלנו – עומר (25) . עדי הגיע בערב,  למחרת בבוקר (שני) קמנו ונסענו לבית הכנסת. משם עדי מיהר ונסע חזרה לבסיס בצפון. ביום שני בערב הגיע לגבול, התקשר לפני שהם נכנסים. יומיים לאחר מכן, ביום רביעי בערב (ערב ט’ באב), עדי נהרג בחילופי אש עם מחבלים בכפר עית’ה א שעב. שבוע לפניו נהרג הקצין שלו יפתח שרייר בבינג’ בל. עדי היה בכוח שפינה אותו מהשטח.

עדי כהן זל (1987-2006)

באותו זמן גרתי עם חברה מחוץ לבית. בשעה 1:15 בלילה מתקשר אליי אחי תום ואומר: הגיעו חיילים הביתה תבוא מהר, קרא משהו נוראי!

לקחתי אתי כסף מתוך ידיעה שנצטרך לנסוע לצפת לבית החולים, יצאתי בידיעה שאני לא חוזר בקרוב הביתה. הגעתי לרחוב של בית הוריי, הרחוב כבר היה מלא באנשים. 6-8 אנשי צבא היו כבר בבית כולל קצין העיר. אבא שלי עמד מחוץ לדלת הבית וכשראה אותי אמר לי: זה לא מה שתכננו בשבילו.. אבא שלי עוסק בבניין, לאבא שלי ולי הייתה תכנית כשעדי ישתחרר לפתוח עסק משפחתי גדול יחד עם עדי.

נכנסנו הביתה, ראיתי את אמא שלי יושבת בשקט בהלם, לא זזה ממקומה. נכנסתי לחדר הסמוך לבד, נפלתי על המיטה וצרחתי במשך דקה. מאותו רגע התעשתי והתחלתי לתקתק כל מה שהיה צריך.

פתאום אני מוצא את עצמי מייצג את המשפחה – פנו אליי מהצבא בכדי להסדיר עניינים טכניים הקשורים להלוויה: מתי לערוך את הלוויה, קומנדקר שבו נושאים את הגופה, תהלוכת ההלוויה. כל זה היה עבורי חוויה שכאילו אני לא באמת חלק ממנה. פשוט פעלתי על אוטומט.

כשהספדתי אותו באחת הפעמים, אחד הדברים שהפריעו לי מאוד זה שהייתי רוב הזמן עבורו “אח גדול” ופחות הספקתי להיות “חבר” שלו. הייתי רוצה מאוד ללכת אתו לבר ולשתות בירה למשל.. משהו שמאוד חסר לי.

בשום סיטואציה לא קל לאבד בן במשפחה , אני הייתי 24.5 ואחיי 13 ו 16.

כשחייל נהרג בזמן מלחמה זה תופס את כולם ישר בבטן.. הייתה הלוויה ענקית, הגיעו מלא אנשים שהכירו ולא הכירו אותנו, פשוט באו.

במהלך השבעה כל הזמן היו אנשים בבית והרבה.. אנשים מהצבא , מהממשלה, שכנים, תושבים. בכלל כל תקופת השבעה נראתה לי כמו יום אחד מאוד מאוד ארוך.

מצד אחד אני מברך את כל האנשים שעטפו אותנו המשפחה מכל כיוון בתקופת השבעה עם המון חום ואהבה ומצד שני קשה מאוד להכיל את כולם: תשמור על אמא , תשמור על אבא , תנהג כך או אחרת.. בסופו של יום, אנחנו הולכים לישון לבד והקושי האמתי מתחיל כשהאנשים הולכים.

כשהשבעה נגמרה יצאתי בפעם הראשונה לרחוב. הייתי בטוח שכל העולם סביבנו עצר מלכת. אמנם הרחוב היה סגור, אבל הכל המשיך להתנהל כרגיל: השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ילדים הולכים לביה”ס, אנשים הולכים לגלוש ואני לא הבנתי איך הכל ממשיך כאילו כלום.

השנה שלאחר המוות של עדי הייתה עבורי שנה מאוד מבלבלת. מול המשפחה, החברה,  העבודה שעבדתי. נורא היה קשה לי להכיל, לא רציתי לעבוד לא ידעתי מה רציתי , יותר לא רציתי מאשר רציתי.

מאז החיים ממשיכים והמציאות חזקה מכל דבר בחיים.

אחרי שעדי נהרג למדתי על האישיות מיוחדת שלו, רק מהחברים שלו התחלתי להכיר אותו באמת דרכם ובאמצעותם.. דברים שלא היה לי בכלל מושג לגביו. לאחר המוות שלו נפתחו לי המון ערוצים, התחלתי להסתכל על דברים בפרספקטיבה אחרת.

עדי כהן זל (1987-2006)מה שלמדתי על עדי לאחר מותו שהוא היה ההוויה של הבית: רגיש, חייכן , במצב רוח צ’יל תמיד, עם המראה הזרוק והראסטות, אוהב ים וטבע, עוזר לזולת – ואהבת לרעך כמוך.. עדי היה הבית שלנו.

עם השנים הזיכרון הולך ומתכהה.. הקול שלו, איך הוא היה נראה, חוץ מהתמונות כמובן. מצד שני הגעגוע רק הולך ומתחזק, יחד עם רגשי אשמה איך אני בכלל שוכח, אבל מה לעשות, אם נרצה ואם לא זה קורה.

בשנה האחרונה, תום (אחי הצעיר ממני) ואני הקדשנו לעדי את המסלול בתכנית: נינג’ה ישראל” ורצנו לזכרו. אני מאמין שאם עדי היה בחיים הוא היה גורר אותנו לתכנית ולא להיפך.

כשאסי ורותם מנחי התכנית אמרו לי שאני מדבר על עדי כאילו הוא נהרג אתמול, מבחינתי זה באמת רק אתמול קרה. מבחינתי החוויה כל כך טרייה למרות שעברו הרבה שנים, נראה שזה קרה ממש לא מזמן.

עדי כהן זל (1987-2006)

מילים שאבנר כתב לזכרו של עדי במלאת 8 שנים למותו:

לפני שהשכול דפק על דלתנו הייתי קצת מנותק, זה היה תמיד לידי ומאוד אכפת לי אבל זה לא ממש שם, ידיעה ברדיו על חייל שנהרג כואבת מאוד אבל אותה ההרגשה מתחלפת עם השיר שבא מיד אחר כך, אולי זה סוג של מנגנון הגנה כזה שאומר שלי זה לא יקרה.

באותו הלילה שהבשורה הגיעה היא הגיעה אבל לא מהרדיו אלא מהמציאות, המציאות של הארץ המובטחת שבה אנו חיים. מאותו רגע כל הודעה על חייל הרוג זאת הודעה על דידי שלי.

כל פעם שנשמע המשפט הנורא: הודעה נמסרה למשפחה! אני מרגיש את ההודעה שורטת לי את הלב כי אני יודע בדיוק מה מרגישים מקבלי ההודעה. דידי ! 8 שנים עברו מאז אותו יום ארור. הזמן כמו זמן גורם לזיכרון להיטשטש, הקול הצחוק אפילו המבטים כבר קצת מעורפלים.

אולי קצת באיחור רציתי לבקש ממך סליחה ומחילה אם פגעתי בשוגג או במזיד ושתדע שלנצח אנחנו פה בשבילך!

עדי כהן זל (1987-2006)

Spread the love