גליה איסקוב – אני והסאפ שלי

אני בטוחה שכשאמא שלי קראה לי בשמי, היא לא תארה לעצמה שהים יהיה חלק כל כך גדול מחיי. את הרומן שלי עם הים התחלתי לפני כ 15 שנים, רציתי לעשות ספורט אבל לא כזה שכולא אותי בין ארבע קירות, אלא במקום פתוח שנותן השראה ופותח את הלב.

באופן טבעי פניתי אל הים. בהתחלה זה היה קייט סרפינג ובמשך כמה שנים למדתי והתאמנתי. זה היה ללא ספק מאתגר ומרתק, אך משהו לא היה לי מדויק שם..

לאחר הלידה השלישית, כשישבתי להניק את איתן הקטן בחוף, ראיתי את הסאפ בפעם הראשונה (מהראשונים שעמית ענבר הכניס למים), מיד ידעתי שמצאתי את החיבור שחיפשתי.. אין צורך להתעסק עם ציוד מורכב ומסובך (לפני 15 שנים הציוד לגלישת קייט לא היה ידידותי כמו שהיום), גלשן ומשוט, זה הכל.

וואו, עפתי עם הדבר הזה.. חתרתי בכל פעם שהים איפשר זאת. נסעתי כל בוקר חצי שעה כדי להיות במים. בכדי שאמא לשלושה ילדים קטנים תצליח להיות במים עוד לפני שהרוח נכנסת – איזו התכווננות צריך, אופרציה, נחישות.

כבר בלילה הייתי עושה הכנות, קמה מוקדם בבוקר במטרה לתקתק עניינים. מהחתירות הדרך לגלים הייתה קצרה.. בתקופתי לא היו הרבה מועדונים ומדריכים שלימדו סאפ. לא היה נפוץ לעשות שעורי גלים על סאפ. עמית עינבר המהמם לימד אותי לחתור ומשם המשכתי לבדי. הייתי גולשת ליד כל הגולשים הוותיקים, מסתכלת בהערצה ורוצה גם. הייתי גומעת בשקיקה כל טיפ שעמית היה נותן לי וככה התקדמתי, התחזקתי, התאהבתי.

הפלטפורמה הזו של הים מאפשרת שעורי דרך מקסימים..

אנחנו מביאים את עצמנו, את כל השלם הזה אל הים. הים הוא מראה מדויקת והוא לא סלחני, הוא לא מוותר, הוא מכריח אותנו להביט פנימה ולראות מה קורה בתוכנו. כל הבפנים בא לידי ביטוי בחיבור שלנו למים, לגלים ובאינטראקציה עם הגולשים סביבנו.

..בעיניי, הזמן הזה במים ובגלים זה זמן רוחני באותה מידה שהוא פיזי. אני מנצלת את ההתמודדויות במים כקרש קפיצה להתפתחות פנימית.

לפני כשש שנים התחלתי להדריך נשים ואנשים את הדרך בים. ההזדמנות שניתנת לי לחשוף את העולם של הים דרך הסאפ לאנשים שלעולם לא היו מגיעים למים אלמלא היה סאפ. הסאפ הוא כלי ידידותי שמאפשר לחותרים בכל הרמות להיכנס למים ולחבור לכחול הגדול הזה, כל אחד בקצב שלו לאן שהגוף והראש לוקחים.

לאחר שנים של גלישת גלים עם הסאפ (הייתי בין הנשים הראשונות בארץ), אני מביאה איתי ניסיון רב, מקצועיות שאינה מתפשרת והבנה עמוקה בהדרכת גלים. כשאנחנו בוחרים להיכנס לים ולחתור, אנו מרכזים את הכוח שלנו לחתירה ונותנים עבודה בכדי להגיע למטרה.

העבודה עם הסאפ במים מאפשרת לכל השרירים בגוף לעבוד בסינכרון מושלם ובהרמוניה. כמו כן, מחזקת את שרירי הליבה ואת רצפת האגן. כשאנחנו מתחזקים בגוף, אנו מרגישים בתוכנו את ההתחזקות המנטלית, את העוצמה, מרגישים את הפחדים מתפוגגים והגבולות מתרחבים.

אנחנו כל הזמן שומעות וקוראות טקסטים של ניו אייג׳.. תעשו את מה שאתם אוהבים, תתחברו למקום כנה ואמיתי בתוככם, אל תהיו במקום שלא טוב לכם בו.. אבל כמה אנחנו באמת מיישמים את זה?

חשבתי על הילדים שלנו, אני כל הזמן עושה שטיפת מוח לילדים שלי על זה… אבל זה לא באמת עובד, מגיע לאוזניים אבל לא בהכרח ללב.

מה כן? העובדה שאני קמה בשמחה כל יום בארבע בבוקר ויוצאת ללמד חתירות במקום שאני הכי אוהבת, העובדה שאני נכנסת לחדר הטיפולים ונוגעת באנשים וזה ממלא לי את הלב. העובדה שכשהם בודקים מה עושה להם שמח אני לא עוצרת אותם כי זה מפחיד אותי. אני שואלת תמיד, מתי בפעם האחרונה עשית משהו שמשמח את ליבך שהוא רק בשבילך? מה המסר שאת מלמדת?

אני כל הזמן מתרגשת מהנשים המדהימות שמגיעות לחתור איתי במועדון, כל אחת מהן אוצר יקר. מוסיקאית, מורה לתאטרון, מורות בכלל..(יש לנו משיכה למורות) אחות רחמנייה, רופאות, רובן בכמה תפקידים במקביל והרשימה עוד ארוכה ומעניינת. הן נשמות ענקיות ואני שמחה שהן בחרו בי ללוות אותן בחלק מהדרך.

כשמגיעים כל כך הרבה לים, בוקר אחר בוקר, מצליחים להבין כמה פנים רבות לו. הוא בכל פעם אחרת ושונה, הצבעים, המרקמים, הוא פועם וחי דרכך ואתה הופך להיות חלק ממנו. לפעמים אני קמה בבוקר לקבוצת חותרים גדולה ומרשימה ולפעמים לקבוצה קטנה ואינטימית. אני מודה על כל חותרת שמגיעה, כי בזכותה אני מקבלת עוד טעימה מהדבר המדהים הזה.

הנה פוסט שכתבתי לפני זמן מה, הוא מתאר דוגמא נהדרת לעבודה הפנימית שאני מדברת עליה ומביאה איתי למפגשים שלי עם החותרות/ים.

על גלים ופרופורציות..

אז לכבוד השנה החדשה הבאה עלינו טובה, רציתי לשתף אתכם בהבנה חדשה וטובה שנחתה אצלי בלב, סיטואציה מוכרת בליין אפ: אני עומדת ומחכה לסט של הגלים הבא, סביבי עומדים עוד גולשים ומחכים גם הם. ככל שהגלים מתקרבים עולה רטט של מתח באוויר, מי ממוקם טוב יותר. אולי אקח את הגל הראשון למרות שהוא פחות טוב.

תראו איך הוא נצמד אליי, איך הוא עוקף אותי, רגע רגע, זה הגל שלי. ככה נאמר בספר החוקים הבלתי כתובים של גולשי הגלים המהוללים! ואולי לא..

בקיצור, רעש, המון רעש ואם גולשים איתך עוד כמה מ״החבורה״ שלך, אז לרעש בראש נוסף עוד מלל: "ראית אותו? איך הוא הפריע לי בגל״ וכן הלאה, ככה מעצימים, מנפחים, ומוציאים את הסיטואציה מפרופורציה. נשבעת לכם, אצל כולם זה כך ברמה כזו או אחרת.

ואז טסתי לאנגולה.. גלים מדהימים, ליין אפ כמעט ריק, אני ועוד כמה גולשים גברים, שבוע שלם. עמדתי מחכה לגל ופתאום הגולש היחידי שהיה איתי במים הסתובב לתפוס גל שהגיע: רגע.. אני המתנתי לפניך לגל הזה, יש חוקים הלו (כל זה בראש שלי כמובן) הרגשתי איך הרעש משתולל בראש שלי שוב ואז הבנתי משהו..

זה ממש לא משנה מה קורה במציאות, זה לא משנה אם סביבי יש חמישים גולשים או שניים, אם יש הרבה גלים או מעט. זה לא משנה, אני נושאת את הרעש הזה בראש איתי לכל מקום. הקולות האלו, המתח הזה, המגננה/מתקפה.. כולם שלי ולא קשורים לכלום, חוץ מאליי. מאז הבטחתי לעצמי שלאורך כל הטיול אני לא אוציא מפי אפילו לא תלונה אחת. לא טענה ולא מענה, לא אעיר לאף אחד, לא אבקש כלום, לא אכנע לרעש הזה כמה שזה יבער בי וכמה שאשתוקק לשתף ולדבר, אני לא אפול למלכודת הזו. וכך, שבוע שלם זה עמד על קצה הלשון.

בימים הראשונים ממש הייתי צריכה להתאפק, ואז שמתי לב, שככל שעובר הזמן ובו אני לא ממירה את המחשבות למילים, כל הרעש הזה מתמוסס כל כך מהר. בכל פעם שבחרתי לא לפעול לפי הרגש השלילי שהתעורר בי, הוא עבר במהירות, וככל שתרגלתי את זה יותר ויותר, כך הרעש פחת ופחת, ובער בי פחות לדבר. כעסתי פחות והרגשתי שהעולם הוגן, שיש מספיק לכולם ושהכל בסדר. תחושת הנדיבות שבי עלתה וכמוה תחושת שביעות הרצון וקבלה של המציאות כפי שהיא.

חשבתי לעצמי: זו רק דוגמא קטנה למה שקורה כל הזמן בחיים שלנו, גם מחוץ למים.. אנחנו חושבים כל הזמן שאנחנו כל כך צודקים ושמגיע לנו כל הזמן. אנחנו במלחמה והישרדות, חושבים שנעשה לנו עוול, אומרים/צועקים את זה ועל ידי כך מעצימים את זה. כל מה שצריך לעשות זה לשתוק, פשוט לשתוק, לא לדבר, לא להתלונן, לא להתבכיין, לא לריב, לתת לרעש בראש להעלם כמות שבא. אם לא ניתן לו במה הוא לא יישאר ואם הוא לא נשאר אז אנחנו יכולים להבין עד כמה חסר חשיבות הוא היה.

בקיצור, הכל בראש שלנו, זה לא אמיתי אנשים.. רק לאהוב ולהיות נדיב. זו האמת היחידה. הא, ולא לדבר הרבה.