זה התחיל באביב 2008 עם מצלמת רוקט פוקט אדומה של סוני שהובילה אותי לחוף ארגמן בנתניה. שם התאהבתי. אפשר לומר שמתוך האהבה הזו התאהבתי מחדש בים, למדתי להכיר את החוף, את הגלים.
כשהאהבה ההיא נגמרה, המשיכה לים נשארה והתעצמה יותר. הים היווה מפלט לעצבות של הפרידה, והביא איתו גל חדש של שינויים. ממצלמה חובבנית ותוך כדי גישוש של מתי, איך ולמה לצלם גולשים הבנתי שבכדי להוציא תוצאות טובות יותר צריך להשתדרג. השתדרגתי וכך הציוד שלי, דבר שהסב לי יותר בטחון עצמי ויותר אומץ בלצאת לחופים אחרים, להכיר גלים מסוג אחר, גולשים מסוג אחר, אפילו את עצמי.
לא לקח לי המון זמן להבין שלא לביצועים אני נמשכת אלא לגל עצמו, הרגע הזה שבו הכל קופא, הרגע בו אנחנו פשוט כאן. בהוויה, במהות שלנו. לראות אותם שם במים, מתחברים לגל, והגל שמתחבר אליהם, מחבר אותי בדיוק לרגע הזה.
החופים הביתיים שלי נמצאים בנתניה. החוף הביתי הוא חוף ארגמן שמתאפיין בשבירות חוף וצינורות קיציים חלולים ומרשימים למדי.
החוף האהוב עליי הוא חוף סוקולוב בנהריה. אין מה להוסיף בכדי לתאר את הכישוף שמתחולל במים כשהים עובד.
אני מוצאת בים, בגלים, בשקיעה, בשמש ובשקט הזה בית, מענה רוחני לצרות של היומיום שמנתק אותי מהכל ודואג להחזיר אותי שלמה ומחוברת מחדש.
אני נהנית מטיולים ארוכים שמתחילים לפני הזריחה, מעריכה חיפושים אחר גלים מסתוריים בחופים נסתרים. מכבדת מקומיים שמעדיפים לשמור על הפנינים שלהם בסוד, אך דוגלת בגישה שגלים נועדו בכדי שנגלוש עליהם, ונחלוק אותם עם אחרים שרוצים ליהנות.
היום אני בת 28, רוחנית עם ראש בעננים ורגליים על הקרקע. הצילום הוא מפלט, הוא חלום, הוא מענה לנפש שלא יודעת לבטא את עצמה במילים ולכן דורשת להקפיא ולנצור רגעים מיוחדים שיש לשמור ולהוקיר.
אני מצלמת עבורי, עבור הנשמה שלי שזקוקה למענה הזה, לחופש הזה של להיות בחוף וללכת לאיבוד לכמה שעות, בין אם זה בחום הקופח של הקיץ או בקור חודר העצמות של החורף, ואם יוצאים מכך צילומים טובים וגולשים מאושרים, אני את שלי עשיתי.
צלמת: סטפני בן סימון Stephanie Ben Simon
