אוקיינוס מכרסם
מבט אחד מופנה לאחור פורש לעיניי גבעות מכוסות עלי מחטים יבשים, אצטרובלים מכורסמים וערפל מסתורי המלטף אדמה רטובה מטל הבוקר.
מבט נוסף קדימה והדרך מתעקלת בין עצים רחבי גזע לקרחות יער מפתיעות עד לשפת צוק אגרסיבי שלמרגלותיו האוקיינוס, מכרסם ממנו חתיכה נוספת המתגלגלת בקול התנפצות גדול ומחריש אוזניים.
רצועת חוף צרה, בגבה עצי אורן קשוחים שעומדים איתנים מול הרוח החזקה, חול ים שחור, סלעי ענק מוטלים יתומים על שפת המים, כאילו הונחו בקפדנות וללא קשר לקו החוף, שחפים צהובי-מקור משייטים על פני הים. והגלים רועשים, עוטפים אותי בבועה, מנתקים אותי ממה שקורה מסביב, כמו בטראנס, זה רק אני והם, ממוקדים ואם זאת תלושים מהמציאות. משהו מבפנים נמשך פנימה לתוכם, נקרע מתוכי החוצה, איך הוא מעז להיכנס לכפור ולים השחור זו חידה שהתשובה לה שוכנת עמוק בפנים, מונחת ליד המשהו הזה שנמשך לתוכו, הטירוף הזה.
כמו מפלצות, רעבות עם שיניים חדות-לבנות הם מגיחים ממעמקים, מסיימים את מסעם המפרך ברחבי הימים האדירים בהתנפצות אדירה על סלעים זקורים ומשוננים, מותירים רסיסים מלוחים הנסחפים עם הרוח, מותזים על לחיים סמוקות, על פנים לא מאמינות למראה עיניהן, על גוף קפוא בחוף רפאים מרוחק.
קרני זריחה ראשונים מתחילים להגיח מבעד לאופק שנצבע בחמימות מנחמת, ויחד איתן, אותן מפלצות רעבות מתחילות לחשוף את קווי דמותן.
מה שבחשכה היה נראה כחלום בלהות כעת לאור ראשון נחשפת האמת העירומה היפה. היא מפחידה ועוצמתית ועם זאת, מתחת לעובייה ומשקלה הכבד וההרסני מסתתרת מנגינה רכה ומלטפת. אשר אותה אפשר לשמוע רק כאשר נמצאים בחיבוקה העמוק והחשוך, בעיניים עצומות לרווחה, כאשר אחיזתה מתהדקת סביבך.
הדרך אל החיבוק השמימי הזה ארוכה, המעלית המקצרת אליו עוברת דרך מסלול סלעי והפכפך, דרך תזמוני הגלים המשנים את שבירתם כאשר הסטים משתנים בפתאומיות, וכשנדמה שלא נותר עוד אוויר לנשימה מגיעה מפלצת, לפתע ומשום מקום, שחייבים להספיק לעבור אחרת היא תרסק אתך לרסיסים, ללא דרך חזרה.
ואחרי שעברת את כל דרך הטלאות הזאת, אחרי שישבת יחד עם מלכי המעמקים, במקום המרוחק ביותר, הקר ביותר, הקשוח ביותר שאי פעם הכרת…נוחתת עליך רוח אלוהיות אדיבה, מעבירה יד על פניך הקרות והמבוהלות, מברכת אותך לשלום, כי הרי אתה כאן, בין שווים.
בדיוק בנקודה הזו אתה תרגיש כל דבר בבירור וחדות שאין לתאר, שאלו השמיים הכחולים ביותר שאי פעם ראית, והקור הזה, החד והכואב שמפלח את דרכו מבעד לחליפה העבה שלך, המגפיים, הכפפות והכובע הוא הקור הכי טוב שאי פעם תרגיש בחיים האלה, וקרני השמש השקרניות שמסנוורות אתך כרגע? אתה מודה לאלוהי החיים עליהן, שרק ימשיכו מלהגיע, כי בשקר החם שלהן אתה מוצא נחמה, כי הרי זהו שדה קרב קפוא לשורדים בלבד.
בלי לדעת ולהרגיש – היא מגיעה.
זו שחיכית לה, מפלצת חלומותייך. יפה מתמיד היא דוהרת לקראתך. והלב ? הוא צנח עוד בשנייה שהרגשת את הזרמים תחתיך חותרים נגדך.
היא כאן ולא בשביל לחכות לך, זו הזדמנות של פעם בחיים לתפוס כזו חיה. השאגה שלה מפקסת אתך, אתה לא נותן לה לבלבל אתך, אל תיתן לה להבריח אתך.
היא כאן. היא עכשיו.
התהום הזו היא התהום התלולה ביותר שאי פעם ירדת. בידיים פרוסות לצדדים כמו עיט התעופפת ישירות לחיבוקה המהפנט, והיא בטובה אספה אותך אליה, עטפה אתך בגלימתה המלוחה, האירה עליך את אורות הבוקר המסנוורים, וכמה שהם יפים כאשר הם בוהקים מבעד למים השחורים.
הדבר היחיד שאתה צריך לדאוג לו הוא להסדיר את הנשימה. להישאר יציב. לא להסתכל לאחור. היא כבר תדאג לכל השאר.
כמו בחלום צלול אתה צועד מבעד לגלים הנשברים על החוף, מנסה לחדד את עצמך בלהבין מה קרה ואיך שרדת את האימה.
אתה שולח לעברה מבט אחרון של אהבה ולוחש לה דרך משאלתך הכמוסה מכל שאתה מקווה לראותה שוב. היא בחזרה מתרוממת, יהירה ומרהיבה, דואגת שכך תזכור אותה, אצילית אך קטלנית, שולחת לך על גבי משב רוח טרופי נתזי אוקיינוס יקרים, ואתה לנצח נוצר אותם בלבך.
