רוקנרול: אומנות הגלישה בסלאבים

בתמונה: סלאב כחול לבן על קרקע חולית עם סלעים

מעבר לגלישה כיפית על גלים ארוכים קצרים או בפיש, לונגבורד ושורט רגיל,
ישנם גם הסקטורים הקיצוניים והמסוכנים יותר שהם גלי ענק וצינורות בסלאבים. בד"כ כשאומרים צינור אנו חושבים על ריף מושלם במלדיביים או בקוסטה ריקה ולנועזים יותר אינדונזיה פיג'י הוואי או מקסיקו.

גלישת סלאבים זו תת קטגוריה מאוד הארדקור שדורשת את המיטב מהגולש
והרבה מאד סבלנות ומאמץ לוגיסטי עוד לפני תפיסת הגל.

צירפתי לינק לסרטון אחד היפים שראיתי ואהבתי לא רק בגלל הגולש והגלים אלא גם הטבע
והדרכים שהוא צריך לעבור בכדי להגיע לגלים האלה. צולם באוסטרליה פיג'י וטהיטי.

Bezerke from O'Neill on Vimeo.

מה זה סלאב (Slab) בכלל?
בהגדרה המילונית זה הכינוי לגוש פלטת בטון או סלע שטוח או חתיכה פרוסה גס של עוגה או לחם שיכולה לחנוק אתכם…בז'רגון הגלישה, הכוונה לגל קצר שמן ומרושע שנזרק על חתיכת ריף סלע או חול ואבנים, בלי מים.
הגל הזה מייצר צינור מהחלומות או ליתר דיוק, מהסיוטים שלכם…עם מערבולות וזרמים שחוזרים מהסלעים ו"פטריות" שהן בועות מים ענקיות שמרמזות על סלע חשוף שמחכה שתימחצו עליו עם הגלשן לאלף חתיכות.

אז מה כיף בזה?
זה כמו שתשאלו לוחם mma מה כיף בלקבל מכות? התשובה אדרנלין טהור.

בתמונה: מדף סלע שעובד רק בסערות החורף הישראלי בגל 2 מטר ומעלה.

בעולם ישנם מספר סלאבים ידועים שכולנו ראינו במשך השנים, הלוא הם: הקופסה במרגרט ריבר מערב אוסטרליה,  ours  בסידני אוסטרליה, הרייט המפלצתי בצפון מערב אוסטרליה, שיפסטרן המפחיד בטסמניה, צ'ופו בטהיטי וכמובן הפייפליין שבהוואי…האמא והאבא של הסלאבים.
ישנם עוד הרבה כמו באיים הקנרים, ברחבי אוסטרליה, קליפורניה ואפילו בפורטוגל כמו "המערה". אבל, רובם ללא שם ומי שנהנה מהם זה הבוגיסטים שהיו החלוצים של הז'אנר הזה שאחריהם הגיעו קומץ גולשים פסיכים שהתחילו לבדוק גבולות האפשר עם גלשנים –
הם טבעו בתודעה של כולנו את הבלתי אפשרי, בסשנים מצולמים ומתועדים. רובם התחילו עם טאו-אין (גרירה לתוך הגלים) ובהמשך בתנאים "רגועים" יותר עברו לחתירה על גלשנים "רגילים".

המכנה המשותף לכולם הוא גל קצר שהליפ עבה כמעט כמו הגל עצמו, הצינור בצורת קובייה חלולה ויורק קיטור של מים בסופו. כל גל הוא סיכון ממשי לפציעה קשה או מוות, בגלל המעבר הפתאומי של טונות מים על קרקעית רדודה.

מה שיפה שרובם נמצאים בחורים נידחים בשמורות טבע או באזורים לא נגישים שהגישה אליהם אפשרית רק דרך הים, או באמצעות מסע רגלי מפרך בין גבעות ודיונות חול. עובדה זו מדללת מראש את הסכנה של הוואנאביז שיבואו לנסות להוכיח עצמם על חשבון אלה שמסורים לסלאבים.

עצם העובדה שהגל בסלאב קצר ונשבר על מעט מים עושה אותו נדיר לתפיסה בתנאים אופטימליים. בגלל שהגיאות והשפל קיצוניים וכל סטייה קטנה מזווית הסוואל הרצוי גורמת לגל להישבר ישירות על המדף סלע או לברוח ממנו ולא לאפשר לגולש להיכנס לצינור. אגב, גם רוח מאד קריטית, בעצמה ובכיוון.
הרבה פעמים ישנו חלון צר מאוד של שעתיים שלוש לא יותר שהגל עובד וצריך להגיע בזמן או להמתין לו. קחו בחשבון את ההשקעה במעקב של עשרות אם לא מאות שעות אחר תיעוד התנאים האופטימליים וניסיונות הכשל של נסיעות לספוטים האלה שלא מתועדים. לכן, מיקום מדויק של רוב הסלאבים בעולם נשמר בקנאות ורק יחידי סגולה שמוכנים להתאבד
והוכיחו עצמם – זוכים להזמנה מהמקומיים.

הגולשים עצמם שמסורים לז'אנר הזה הם העילית שבעילית של הקשוחים. צריך המון קור רוח להתמודד עם ההפתעות שיש בגל כזה ורבים עושים גם את המעבר לגלי ענק עם צינור בגלל האדרנלין שיש בשניהם.

 הגל קצר ביותר כמעט כהרף עין, דרופ התכסות בצינור ויריקה החוצה נמשך כ 3-5 שניות בלבד.

 זה דורש כושר גופני גבוה ביותר כדי לצמצם  פציעות מהלחצים והמעיכות שהגל מייצר כשנופלים. גם מהירות תגובה חשובה מאוד כמו חתולים שנוחתים על הרגלים מכל זווית נפילה, זה דומה למהלכי התקפה הגנה בקרב מגע שחייבים להגיב ברפלקסים וכמעט ללא מחשבה.

בתמונה: אחד הגלים המהירים בארץ – לרדת ולהתכופף מיד, אין אופציה אחרת.

הגלשנים עצמם מותאמים במיוחד לגלים האלה וקשים לחתירה כי אין מקום לגאן גדול ועבה מרגע תפיסת הגל בתוך הצינור. רוב הגולשים ממילא נוחתים לתוך חלל הצינור ממש מתחת לליפ ולכן מעדיפים גלשנים דקים וקטנים יחסית שתהיה להם שליטה בהם בתוך הכוח המתפרץ של הצינור.
כמובן שצריך לקחת בחשבון פציעות ואם זה קורה עליהם לסחוב את עצמם ואת הציוד לעיתים מרחק רב לרכב או במקרה הטוב לאופנוע ים ולקוות להגיע לנמל מבטחים.

אנשים כאלה לא מדברים הרבה בחוגי הגלישה, יודעים להעריך את הטבע הפראי ואת הכוח הברוטלי של הטבע ולומדים לנצל כמו דייגים סבלנים את החלון הצר שבו הגל עובד…

אתם בטח שואלים אם יש בארץ…אז כן, לא ידעתם?

ברור שלא כי כל אלה שגולשים בהם שומרים בקנאות עליהם ולא מודיעים למי שאינו חלק מהקבוצה הזו ובד"כ פשוט נוסעים וגולשים וחוזרים הביתה כאילו כלום.
עכשיו תחכו בנשימה עצורה שאכתוב איפה הסלאבים הישראלים, אין מצב תשכחו מזה.
מכמה סיבות:

– אף אחד מהספוטים לא קרוב לבית שלכם.

– הם נמצאים בשמורות טבע או במקומות שהגישה קשה.
– אחריות אישית, לא רוצה שייפצעו בגללי גולשים לא מנוסים.
– כבוד כלפי המקומיים שמשקיעים את הנשמה והשעות והדלק הלא זול בארצנו לתפוס את הגל.
– החלון שלהם קצר שעה שעתיים לא יותר כי הם דורשים רוח מזרחית ישירה או גלאס מוחלט כמו  שיש בימים קרים וגשומים.
– המקומות האלה הם מהמעטים שנשארו ללא ערימות זבל ושקיות ניילון ובקבוקי פלסטיק

שגולשים ומטיילים לא אחראים משאירים.
– בגלל אופי הגל שהוא קצר אין מקום ליותר משלושה ארבעה גולשים בחלון הזה של שעתיים.

בתמונה: אחת הדרכים היפות בארץ, הליכה ברגל לגבעות – מבטיחה הפתעה בים




מה אני כן יכול לגלות?

חפשו מדפי סלע מעל חופים רגילים כאלה שנשברים בים גבוה, עקבו אחריהם במשקפת בימים שטוחים וצלולים, בדקו מתי זה עובד. נסו לחתור למעלה, רצוי עם חבר ולהרגיש איך הגל. לא בהכרח לגלוש עליו. קחו את האוטו בשבתות סעו לגלות חופים שלא הייתם בהם,
לא יקרה כלום אם תפסידו יום אחד בחוף הבית שלכם.

עקבו אחרי קבוצות סלעים מתי הם מתכסים במספיק חול כדי לא להתרסק עליהם
או ההיפך חכו שסערות החורף ינקו את החול מריפים ויתנו לגל להישבר ללא הפרעות.
כל גל שלא עובד אבל עם פוטנציאל – רשמו לכם במחברת או בראש מה היה כיוון הסוואל, הרוח ואם היה גאות או שפל. תהיו מוכנים ללכת ברגל מעל גבעות או לחופים רחוקים מהחניה. לא להתפתות לעלות עם רכב 4*4 על החוף זה אסור לפי החוק ופוגע בטבע!

אם אתם מוכרחים לשירותים חפרו בור קטן וכסו אותו כולל הניירות – זה יהפוך לקומפוסט.
תכינו מראש שקית ניילון כמו של חנות בגדים שימו בתוכה כל העטיפות אוכל ושקיות קטנות יותר. זרקו לפח של תחנת הדלק שממילא תעברו בה. טיפ טוב ,קחו תיק גב נוח עם שקית מובנית למים עם צינור בתוכו של טיולי אופנים, זה יפנה לכם מקום לסחוב את הגלשנים.

בתמונה: השחר עולה ליום חדש של צנרת מושלמת בחוף נטוש

ציוד

תשכחו מפישים או סתם גלשנים. קחו כאלה שמתאימים לצינורות ראונד טייל או סוואלו, בעיקר כאלה שאתם לוקחים למלדיביים או לטיולים בחוצלארץ או הזמינו אצל השייפרים בארץ סוג של סטפ אפ – גלשן עם רוקר גבוה בחרטום לירידות קשות בתוך הגל ורוקר מתון בזנב שישמור על מהירות ושליטה בצינור. ממליץ על 4 חרבות מאפשר ירידה מתחת לליפ גם 3 טוב.

הייתי ממליץ על 6.3-6.8 למי שרוצה לנסות את הריפים בעומק הים לא רק בקרבת חוף.
רצוי תמיד לקחת 2 גלשנים הרגיל וה"מקדחה" למקרה שתשברו אחד לא תיסעו כל הדרך לחינם.

ליש ספייר – בעיקר אם אתם גולשים בריף שנשבר רחוק מהחוף רצוי עבה שיחזיק במשיכת הגל.

אם יש גולשים בפיק לעולם אל תחתרו ישירות לפיק ותעקפו אותם. תנו להם את ההתקפה הראשונה .הם מכירים את הגל והשקיעו כמוכם בנסיעה אליו.

לעולם, לעולם, לעולם לא לרדת אפילו לחבר קרוב על הגל. החבר שלכם יתרסק על הסלע או יאבד חרבות. אם בספק משכו הגלשן ואל תחתרו על הכתף!! זה מוריד שלג והורס את הצינור. גולשי הארדקור אמתיים פשוט נותנים את הגל ומחכים לגל הבא.

אל תציקו ותנדנדו לאלה שכן גולשים שם, זה רק ירתיע אותם מלשתף מיקום בזמן אמת.

רוצים לגלוש? קומו ב4 בבוקר תבדקו באינטרנט את כיוון הרוח והמצופים וצאו לדרך לחוף קרוב, לקבל מושג מה מצב הים ומשם קחו החלטה אם להצפין או להדרים. יש בדרום, יש במרכז ויש גם בצפון. חלקם עובדים רק בחורף חלקם רק בקיץ.

אם הגל לא עבד או לא הצלחתם להיכנס לצינור (שזה קשה מאד בארצנו בגלל שהגל חלש ולא דוחף מספיק לפני שנשבר על המדף) – לפחות הרווחתם טיול למקום יפה ושקט.
בתמונה: סופו של יום נדיר כשהגאות נכנסת ומעלימה את הצינור עם רדת הסוואל

 אם אתם מעלים בלייב למדיה צילום של הגל מהספוט תדאגו לכבות ה GPS שלא יתגלה המיקום. אל תספרו לאחרים אם גיליתם ספוט שיתאמצו וימצאו לבד. אם מנדנדים לכם להצטרף ולהשתתף בדלק זכרו – פעם הבאה הם יביאו איתם עוד חבר'ה וכשתגיעו לספוט הוא יהיה צפוף ועם מקומיים עצבניים.

בספוטים שאין מקומיים יש את הרגעים היפים שאתם לחלוטין לבד עם הטבע יושבים ומחכים לגל כשהשמש עולה מההרים במזרח או מהדיונות עם אוויר נקי ללא פיח מכוניות בדרכן לעבודה ולפעמים במים יעבור לידכם צב ים ולהקות דגים ולא תהיה נפש חיה לידכם או רק חבר שיחייך אליכם בחזרה ללא מילים…אז תבינו מה הפסדתם כל השנים כשישבתם וצרחתם כמו להקת שחפים רעבים על כל גל מסכן בפיק העירוני שלכם.

מה שאתם לא רואים זה את הסלע בצד ימין של הגל-אין מקום לטעויות

כל הגלים בכתבה צולמו במהלך השנים בישראל היפה שלנו, כל פרט מזהה נחתך מהתמונה.
תיהנו