גלישת גלים

על הברכיים גבוה מעל כולם


צילום: יניב ועקנין

כתבה מאת: עידו דר אל

עולם הגלישה מורכב מאנשים שאינם נכנעים לתכתיבי החברה וחיים עם השקפת עולם משלהם ומגשימים אותה עם תשוקה וטירוף חיובי גם אם הם גרים רחוק מהים.

בגיל מבוגר עם משפחה, הבנאדם מתאבד בגלישת ברכיים בצינורות על ריפים רדודים ודוהר על סקייט בכבישי אספלט מפחידים בירידות של ירושלים.
תכירו, רונן זלבה

אני זוכר שנפגשנו לראשונה בחוף הילטון האגדי ב 1982 , בן כמה היית אז?

הייתי בן 15

האם ישנת/חיית על החוף בטופסי/הילטון?

כן הייתי חי על החוף עד שפגשתי את המצילים ולקחו אותי לסוכה

כמה שנים היית בתל אביב?

מתחלק לשתי תקופות. הראשונה לפני הגיוס 82-85 והשנייה 90-94

אני זוכר שדגת בבוקר מוקדם על החסקה של המצילים – עבדת כמציל?

הייתי עוזר מציל בחוף הדתי, שערות ארוכות ועגילים באוזן. היה כיף בדיג ובהצלת האנשים וכמובן כשהייתה אפשרות הייתי יוצא לגלוש עם החסקה וגם עם הגלשן.

היית מתרסק המון על הסלעים ומדמם כולך וחוזר שוב בחיוך לליין אפ. עד כדי כך הצינורות בהילטון היו שווים את זה?

כאשר באים מאשדוד ורואים את הסלעים בחופי הילטון מבינים את השבירה בצורה אחרת. באותה תקופה לא הייתי גולש עם חליפה והברכיים היו נפגעות הרבה. כנראה שאהבתי את הכאב וגם רציתי להראות לכל החברים מתל אביב את העולם האחר של גלישת ברכיים ואת סגנון הגלישה בצינורות מטורפים.

אני זוכר שהיו בחורף סערות בהילטון שהייתי לבד במים.

 איפה התחלת לגלוש?

את הגלישות הראשונות שלי התחלתי דווקא עם גוש קלקר בשובר האגדי באשדוד כאשר הייתי רואה לפניי את האגדות גולשות: גופי, דני רייף, רון לאופר, פרדי, האחים דיין ועוד הרבה גולשים. בגלים של 3 מטר הייתי גולש איתם עם הקלקר.

למה בכלל התחלת לגלוש על הברכיים?

זה היה להיות שונה מכולם. בתקופה התחרותית של שנות ה 80 כשכולם היו בטירוף הגלישה בעמידה. האמת היא שיום אחד תפסתי גל ענק ופתאום הקלקר נשבר לי, אז הבנתי שאני צריך גלשן “רגיל”. באיזשהו שלב עם הגלשן הרגיל התחלתי לגלוש על הברכיים וראיתי שזה מוצא חן בעיניי ומדליק את כל הגולשים מסביב. הרגשתי שגלישת הברכיים היא ייחודית והיא בעצם עולם משלה. כשרואים את ההשתלבות שלי עם הצינורות כגוף אחד בתוך הגל מבינים את זה.

צילום: יניב ועקנין 

מה הגובה והמשקל שלך היום ומהן המידות של גלשני הברכיים שלך?

הרבה אנשים אומרים הוא בטח מסורבל וזקן אבל הגובה שלי 180 ס”מ ושוקל 75 ק”ג עם אחוזי שומן כמעט אפסיים, לא מאמינים לי שאני כבר אחרי גיל  50.

אני גולש על 6.6—6.3 עם חרטום רחב כמעט כמו האמצע שמאפשר לי לתמרן על הברכיים.

עברת לירושלים, למה?

בשנת 1994 הייתי בחוף בסיני (בגבול מצרים) עם חברים מהים ואני שומע על פיגוע נוראי בארץ. אמרתי לעצמי שאני חייב לתרום את התרומה שלי למדינה וחזרתי לארץ. גזרתי את השיער הארוך ונכנסתי לעבודה ביטחונית בירושלים. ככה בעצם בניתי את החיים שלי מחדש.

אתה מגיע לסערות הכי גדולות בחורף וגולש לבדך בחוף הקשתות (אשדוד).
ספר לנו מה אתה מרגיש איך ולמה בכלל לעשות את זה כל הדרך מירושלים?

פעם חשבתי שאולי זה בשביל פרס, אולי בשביל הצילום ואז הבנתי את מהות העניין – זה משהו בדם וברוח שלי וכמה שאני אוכל לגלוש בסערות – אגלוש.
לא תמיד יש לי את האפשרות להגיע לגלים בגלל המחויבות שלי לעבודה. אם במשך השנה הצלחתי לתפוס כמה סערות, אני יודע שיש לי את הכוח להמשיך לחיות ולתפקד עם זה יחד עם המשפחה והעבודה.

 

בתמונה: רונן לבד בסערת חורף אשדודית / צילום: יניב ועקנין

איך זה לגור בעיר הקודש ולהתגעגע לים, לקרוא ולראות על חברים גולשים ועל תחזיות גלים כשאתה בהרים?

בהתחלה הייתי מקנא איך החבר’ה אחרים גולשים ואני עובד בעבודה מחייבת שלא בדיוק בסטייל של ההיי טק. התחושה ליוותה אותי כמה שנים אבל הבנתי בסופו של דבר שהחיים ממשיכים ובסיומו של יום עבודה אני מרגיש את הסיפוק העצמי שלי.

אתה בולט בשילובי בגדים צבעוניים ואביזרים (שרשראות, צמידים וכדומה).
יש אמירה מאחורי זה?

 זה גורם לי להרגיש צעיר וחשוב לי להראות את הגישה הזו לחיים.

איך נכנסת לעולם הדאון היל (downhill), לגלוש את מורדות ירושלים בסקייטבורד?

כשהייתי צעיר צפיתי המון בסרטים על באטונס (אגדת גלישה הוואית). הוא היה קצת משוגע, היה גולש יחף על סקייט וללא קסדה ועושה קטעים מטורפים. לפני 6 שנים בגיל 44 החלטתי שבזמן שאין גלים בים – יש ירידות בהרי ירושלים וההתרגשות היא כמו בגלי ענק. אז התחלתי לרדת דאון היל בסקייט ולהתפתח בתחום.

איך הצלחת לשלוט במהירות המטורפת בלי להתרסק בגדר הביטחון?

בהתחלה היו מספר פציעות קלות. פיתחתי לעצמי בלם יד ממוט עץ עטוף בבדים וככה הצלחתי לשלוט בתזמון, כמה שניות לפני שאעוף בסיבוב מגשר בגובה 15 מטר לכביש המהיר.

למה נשאת אתך דגל ישראל בירידות האלה, מה המטרה?

רציתי להראות שעם ישראל חזק ולא מפחד מכלום.

האם אתה חושב שזה היה משוגע מצדך להחליק ללא קסדה ועם מכוניות מאחוריך ב 5   בבוקר?

הרגשתי שאני חי ומלא אדרנלין. לאנשים מסביב זה נראה מטורף בשבילי זה נראה הגיוני.

האם היו לך פציעות קשות?

בהתחלה הייתה לי פציעה מפחידה ולקח לי הרבה זמן להתאושש. בכל זאת המשכתי לרדת כבישים.

בשנה שעברה התכוננתי לתחרות גלישת הגלים XXL  באשדוד. 10 ימים לפני התחרות עליתי על הסקייט כמדי יום, הפעם 20 מטר לפני הסיבוב עף לי גלגל מהסקייט והתוצאות לא היו טובות…שכוב מרוסק על הכביש ממש על קצה התהום שמתחת. לא הרגשתי את רגל ימין ורק חשבתי למה דווקא עכשיו.
בקיצור, כיסא גלגלים, קביים ושיקום ארוך עם הרבה אמונה. העיקר רק לחזור ללכת וזה הצליח. אני מבין איזה הפסד גדול זה היה לא להיות מסוגל לגלוש בים. אז החלטתי שהמשחקים עם הסקייט נגמרו.

בשנים האחרונות אנו רואים אותך עושה קאמבק בקולאס במלדיבים. האם גלשת בעוד מקומות בעולם?

היה לי טיול גלישה לאחר השחרור מחוף לחוף בארצות הברית וקצת במקסיקו, משם חזרתי לארץ. מאז עברו קרוב ל 20 שנה. הרגשתי שוב צורך לטוס ולגלוש, פגשתי את יניב ועקנין הצלם (אשדודי שמצלם כיום במלדיביים) שאמר לי תגיע למלדיביים. אחרי כמה פעמים התחלתי להתאהב באי טולוסדו ובמיוחד בצינורות של חוף קולאס.

צילום: פדרו קאלאס


למה באקלים הטרופי של המלדיביים אתה גולש עם חליפת גלישה מלאה וכובע ים וגרביים, לא חטפת מכת שמש בתנאים האלה?

רציתי להיות כמה שקרוב לשוניות לקיפודים לסלעים כאשר אני תופס את הצינורות אני יכול להגיע עד הסוף של הגל,לעומת אחרים אין לי חשש לרדת את הגל ולהתרסק כמעט מנשק את הקיפודים. בנוסף, יכולתי לצאת בחושך משבירת הגלים אל האי דרך כל הסלעים שמסביב. לגבי החום והשמש הקפדתי כל שעתיים לצאת לשתות ולהתרענן לסשן הבא.

איך הרגשת בסוואל הגדול כשהמשפחה שם על החוף?

מסתכל אחורה וחושב בחורף האחרון כמעט גמרתי לתמיד על כסא גלגלים.
הפעם בחרתי את הזמן  הנכון שצריך להביא סוף כל סוף את משפחתי למלדיביים ונותן את הצינורות של החיים בגלים של 3 מטר. הבנות קלטו מי זה אבא שלהן לאחר הגלים האלה – גולש כמו מטורף בסוואל הענק. זה נתן להן גאווה גדולה, אל תשכחו – הן ירושלמיות.

בתמונה: רונן ומשפחתו במהלך חופשה במלדיביים

יש לך יעדים מאתגרים בגלישה שהיית עוד רוצה לעשות?

פגשתי גולש ברכיים שאמר לי שהוא בן 60 מאוסטרליה והוא הצעיר בחבורה אז מה אני אגיד…יש יעדים ועוד מספר חלומות. ניתן לזמן לעשות את שלו מקסיקו, פורטוגל, אולי עוד מקום טרופי מיוחד…

הבנתי שמה שהפסדתי במשך השנים אני אשלים. כל שנה הרגשתי איך שאני מתחבר לאנשים ולמקום וכמובן לגלים. עם הזמן צריכים להבין לא לריב עם אף אחד, לתת כבוד למקומיים והכי חשוב לחזור בשלום מהגלים. תמיד לקחת את פסק הזמן הזה מחיי השגרה.

אתה משתמש הרבה בביטוי של השייפר bear בסרט הקלאסי – יום רביעי הגדול: “אני רק איש הזבל”

איש הזבל זהו מושג. תמיד מחכים ליום גדול ורואים איך האנשים נופלים בחיים או כל עולמם מתהפך. אולי הייתי יכול להיות איש הים וליהנות כל דקה מהחיים. אני בחרתי לשנות את אורח חיי ולהיות כמו איש הזבל – מתחת לפני השטח באופן צנוע אבל להיות מוכן לסוואל הגדול.

בתמונה: רונן חי בכל הכוח ומודה על כל רגע / צילום: יניב ועקנין

אמרת פעם משהו על אבא שלך ושואה האם יש קשר לזה שאתה בגילך ממשיך בכל הכוח?

אני בן לאבא ניצול שואה. גדלתי על החינוך והסיפורים מסמרי השיער ששמעתי ממנו כאשר הייתי ילד. החלטתי שמה שקרה עם העם היהודי לא יחזור עוד פעם לא ניתן לאויב להשמיד אותנו. לכן, כשאני מנופף בדגל בירידות ירושלים עם הסקייט  או קודח עמוק בצינורות הים – אני אומר הנה ניצחנו, אנו היהודים יודעים גם ליהנות מהחיים ולא רק לסבול

צוות getX מודה לרונן על הפתיחות והשיתוף בראיון הזה ומאחל לכולנו מורשת אבות חזקה וגאה .

תודה מיוחדת לצלם יניב ועקנין שמצלם במקצועיות רבה באיים המלדיביים. לדף הפייסבוק של יניב:

https://www.facebook.com/vaknin.yaniv?fref=ts

Spread the love