לא לראות ולא לשמוע את הגלים…
בתמונה: צוות מועדון הגלישה הישראלי עם החניכים בצילום משותף לפני הכניסה למים
באמצע הקיץ אני מקבל הודעה בווטסאפ: האם אני יכול להדריך חירשים -עיוורים בגלישת גלים ? לקח לי זמן לעכל את ההודעה, מנסה להבין את המשמעות של לגלוש בנתק חושי מוחלט. דבר ראשון ביקשתי לבחון את הנושא ולבדוק מי יכול לתת תשתית מתאימה.
ריגש אותי לראות שכל מועדוני הגלישה בארץ נרתמו להתנדב לעזור בסשן הזה, מתוכם נבחר מועדון הגלישה הישראלי בחוף הדולפינריום בהנהלת גלי וברי זינר. הבחירה נעשתה מתוך שיקולי נוחות ונגישות לחברי הקבוצה.
השלב הבא היה לחשוב איך מלמדים דבר כזה לאדם שאינו רואה ואינו שומע ועוד בסביבה משתנה!
אני חירש בשתי אוזני, מדריך גלישה מוסמך ובעל עמותה בהתנדבות (ארגון גולשי גלים חירשים בישראל). אמנם לימדתי במהלך השנים לפחות כ 200 ילדים, בני נוער ובוגרים חירשים לגלוש בדרכים שפיתחתי והעברתי כמדריך גלישה מוסמך בבי”ס היחיד מסוגו בעולם לחירשים. יחד עם זאת, מעולם לא נתקלתי במצב כזה. אם אני לא טועה, גם בעולם לא היה לזה תקדים!
החלטתי להיפגש עם רכז הקבוצה יעקב ביבאס ולהבין איך הם מתקשרים ביניהם ועם העולם החיצון. הגעתי למכון בית דויד עם בתי הקטנה לאני, מלאים סקרנות. שם פגשנו את יעקב ביבאס הרכז בליווי מתורגמנית – חירשת בעצמה. עד מהרה הבנו שהתקשורת עם החירשים-עיוורים נעשית באמצעות הקשה באצבעות המתורגמן על פרקי האצבעות של הח”ע (חירש עיוור) בסדר מסוים כמו הא-ב בזמן שידו של הח”ע צמודה למתורגמנית והיא מבצעת תנועות בשפת הסימנים. נשמע מבלבל?? אכן, אבל ברגע שעושים זאת הכל זורם ולא חושבים על זה יותר.
בתמונה: החניכים יעקב ושי מתקשרים בשפת סימנים משולבת במגע צמוד של הידיים
בחיי היום יום הם משתמשים בכתב ברייל (נקודות בולטות) על מקלדת המחשב או צג מגדיל של טקסטים. רוב הח”ע נמצאים בדרגות שונות של עיוורון שזה אומר כתמים, הבדלה רק בין אור וצל או ראייה צרה כמו במנהרה, ללא יכולת הבחנה בצדדים ולמעלה למטה. חלקם הגיעו לעיוורון מוחלט. הדבר גם משפיע על יכולת שיווי המשקל שלהם ולא מקל על חייהם שמשלבים חירשות ועיוורון.
הוחלט שיכירו את הים, יחוו את התחושה במים ובגלים שיגלשו בשכיבה על הגלשנים ליתר ביטחון. למרות חששותיי (בעיקר מבחינה טכנית) הרכז יעקב הקרין המון אופטימיות ושמחת חיים והמתורגמנית שלו אושרת אמסלם אמרה שלא תהיה בעיה עם המוטיבציה של הקבוצה.
חזרתי הביתה ועדכנתי את גלי וברי זינר, מנהלי מועדון הגלישה הישראלי לגבי תאריך שהוסכם על כולם. בינתיים התחלתי לחשוב איך זה באמת להיות ככה לא לראות או לשמוע במים…אני זוכר שפעם שחיתי בלילה בים וזו הייתה אחת החוויות הכי מפחידות עבורי כי גם לא ראיתי כלום וגם לא שמעתי כחירש בעצמי. הבנתי שהכי חשוב יהיה להעביר להם את המסר במטרה שיבינו מהו גלשן ומה הולך לקרות להם במים. למעשה, להתחיל מהבסיס.
היה לי ברור שצריך מגע מתמיד במים וקשר אתם כל הזמן. התחלתי לפרק לחלקים את היום כיף ולבנות מערך סימנים חדשים שיהיו מוסכמים על המדריכים המתורגמניות והח”ע עצמם :
איך להיכנס עם הגלשן?
בהליכה לחוף להחזיק אותו, שהם יחזיקו?
איך להסביר ללבוש חליפה – זה כבר היה סוף הקיץ ולא רציתי שיהיה להם קריר כדי שיוכלו להתרכז בחוויה עצמה.
אפילו בשלבים המתקדמים יותר…
לקחת אותם למלתחות?
עם מתורגמן, שילכו לבד?
איך הם הולכים לשירותים?
כולנו רגילים לראות עיוורים בשלבי התמודדות אבל יש להם שמיעה לקבל הנחיות והוראות ולבצע אותן ואילו כאן, יש לנו מצבים של נתק קיצוני בתקשורת . רוצים לנסות להבין מה זה? שימו פקקים או שעוות גלישה באוזניים סגרו עיניים ונסו להיכנס לגלים.
לא תדעו מתי הם מכים בכם איפה להסתובב ומתי לשכב על הגלשן ואם נפלתם ממנו?
איפה למעלה איפה למטה??
היו רגעים שהסתחרר לי הראש מרוב שאלות וניסיונות למצוא פתרונות לאתגר הזה.
החלטתי שאגיע מוקדם יותר באותו יום בכדי להתייעץ ולשתף הרעיונות עם המדריכים מהמועדון שבאו בהתנדבות לעזור לי, טל שגב ורז טובול.
בינתיים, הגיעו חברי הקבוצה עם שתי מתורגמניות – שירי אופיר שהיוותה הגשר בין התרגום בשפת סימנים עבור הקבוצה ולדיבור קולי מול המדריכים ואשרת אמסלם שהיוותה מתורגמנית-מגע צמודה ליעקב ביבאס ולשאר הקבוצה. מאחר ואני גם דובר שפת סימנים וגם מדבר “רגיל” הייתי המתווך בין כולם – המתורגמניות, החניכים והמדריכים.
לאחר כוס אספרסו קצר וחזק לחברי הקבוצה עשינו היכרות ונסינו להבין מהן מגבלות הראייה והתנועה של כל אחד מהחניכים. הכנו “חמור” שעליו הנחנו גלשן סופט גדול כדי שיוכלו למשש אותו על יבש ולהבין את המבנה שלו איפה הגב ומהי התחתית – הבדלים במגע. היכן הזנב והחרטום של הגלשן, מהו הליש ומה תפקידו של כל אחד מהחלקים.
העלינו את החניכים אחת אחד כדי שיקבלו “ראייה” דרך מישוש מהו גודל, עובי ורוחב הגלשן. בהמשך, לקבל את התחושה כששוכבים עליו והיכן הקנטים (צידי הגלשן) והמיקום הנכון לאחוז בו. הסברנו היכן למקם את הרגלים שידעו שהם בנקודת האיזון הנכונה
(כפות רגלים מחוץ לזנב הגלשן וטיפה מפושקות ליציבות) .
בנוסף, הדגמנו שאפשר בעזרת תנועות אגן ומרפקים לייצב את שיווי המשקל והתנועה.
סיכמנו על סימנים: ללכת במים, לעצור, להסתובב, לחכות, לרדת ולשכב על הגלשן, שוב לחכות ואז עם בוא הקצף של הגל לתת סימן על הגב שהגל הגיע שיחזיקו חזק ויהיו מוכנים לנוע אתו.
בתמונה: הנחנו גלשן על “חמור” והסברנו איך לשכב על הגלשן ולמקם רגלים בעזרת המדריכים מאחור והמתורגמנית מקדימה.
השלב השני היה להלביש אותם בחליפות גלישה…זכרו הם לא לבשו מימיהם דבר כזה.
נסו ללבוש חליפת גלישה בחושך מוחלט לבד בלי עזרה זה בערך מה שעבר עליהם
לכן ביקשתי שיבואו מראש בבגדי ים כדי שלא יצטרכו ללבוש החליפות במלתחה לבד ולהתמודד עם הקושי.להרבה אנשים שאינם גולשים נראה הגיוני שהריצ’רץ’ יהיה מקדימה, כמו בחליפת צלילה. אצלנו (גולשי הגלים) בגלל השכיבה על הגלשן, הריצ’רץ’ עבר לאחור ודורש מכולנו לוליינות וגמישות לסגור או לפתוח אותו. כמובן שהחניכים קיבלו עזרה ללבוש ולסגור את החליפות.
המדריכים לקחו את הגלשנים והחניכים הלכו אתם או יד ביד במטרה למצוא הדרך על החוף ללא מכשולים ישירות אל קו המים. נתנו להם תרגילי חימום ושחרור לגוף מאחר ולא יכלו לראות הם אחזו במתורגמניות כדי להבין את התנועות וגם תיקנו להם בביצוע התרגילים את היציבה. הוחלט שנקיים הסשן במים רדודים גובה מותן ברך לא יותר. כל זאת למקרה של התהפכות, שיוכלו באופן מיידי לדעת איפה הקרקעית ולהתרומם עם ידיים על הראש.
כמו כן, הוחלט שנקשור הליש לרגל כדי שיבינו לפי תנועת המשיכה איפה החוף ואיפה הגלים. כל הדברים עד לפרט האחרון הועברו במדויק לחניכים כי במצבם אפילו הדבר השולי ביותר חשוב.
תנאי הים והגלים היו מושלמים! בדיוק בעצמה הנדרשת לדחוף אותם כל הדרך אל החוף לא הייתה רוח והשמש יצאה לחמם אותם בחיוך גדול. גם המעבר ברגל לנקודת השבירה הייתה ללא זרמים חזקים.
לבסוף, נכנסנו למים בהתרגשות כשיעקב (הרכז של הקבוצה ) אוחז בכתפי אני בגלשן וידו השנייה עוקבת אחר היד של אשרת המתורגמנית…זו הייתה הרגשה מוזרה להיות העיניים של מישהו אחר ובו זמנית לחשוב כגולש.
בתמונה: עידו, יעקב ואשרת המתורגמנית נכנסים צעד צעד למים בבטחה
עמדנו במים בגובה המותן חיכינו להפסקה בין הגלים, סימנו ליעקב להסתובב ולשכב על הגלשן החזקנו אותו וייצבנו וחיכינו לגל הנכון – לא גדול מדי שיהפוך אותו ולא קטן מדי שיסתיים לפני קו המים. בנקודת הסיום חיכה לו מדריך כדי לעזור לו עם הגלשן ולעמוד בחזרה על הקרקע.
כשהגיע הגל הנכון נתנו לו חצי טפיחה חצי ליטוף על הגב בתנועה ארוכה שיידע .
אני לא יכול לדמיין איך זה לעמוד ואחר כך לשכב בתוך מים “סוערים” בלי לדעת איפה אתה ואיפה החוף אלא רק בכיוון כללי ביותר ובלי לשמוע את נהמת הקצף. זה או פחד משתק או אדרנלין טהור וזה מה שקרה ליעקב כולו התרגשות אוחז בכוח את הגלשן כל הדרך אל החוף, לכיוון המדריך שחיכה לו.
לא היה לי זמן להתרגש וסימנתי למדריכים האחרים שיכנסו בתורם עם החניכים וכך עשינו הלוך ושוב. בשלבים מסוימים, המדריכים טל ורז ממש רצו במים אחרי החניכים בשכיבה כדי להישאר קרוב אליהם למקרה שיתהפכו. זה קרה כמה פעמים אך בגלל שכל זאת התקיים במים רדודים, הם פשוט צחקו וחייכו בהתרגשות ונעמדו כשהם מחכים שנעזור להם עם הגלשן לחזור שוב לנקודת ההתחלה.
כולם תפסו בהצלחה גלים בשכיבה והתרגלו למדיום של המים בתנועה. בהמשך, פשוט לא רצו לצאת מהמים!
כשהגיע הזמן לצאת ולחזור למועדון הם קרנו מאושר. אנו המדריכים והמתורגמניות שהיו במים עם החליפות לעזור ולהסביר, הרגשנו שהצלחנו לעשות את הבלתי אפשרי ולתת הרגשה של ביטחון ונוחות במים לאורך כל התהליך.
בתמונה: סיום הסשן המאוד מוצלח כשכולם בהתרגשות (החניכים לא ראו את סטפני הצלמת אלא הביטו לכיוון החוף)
לאחר שהחניכים הורידו החליפות גלישה והחליפו לבגדים יבשים במלתחה (עם ליווי) ישבנו במועדון בפינת הפופים הנוחים להירגע, לנתח את המהלכים ולשתף את התחושות.
בעל המסעדה במתחם – נוני מורי הפתיע אותנו בפינוק של ארוחת צהרים ושתיה לחניכי הקבוצה.
תוך כדי השיחה עלו תובנות חדשות עבורי, תובנות שלנו ה”רואים” הם מובנות מאליהם…
החניכים ביקשו צלחות לעצמם עם סכו”ם למרות שהכיבוד היה חומוס עם פיתות וצ’יפס שאפשר היה לנגב או לקחת מצלחת משותפת. הם פשוט לא ראו את האוכל ולא רצו לגשש דרכם אליו ולהפיל דברים, אפילו בראייה חלקית. ישיבה הייתה הכרחית עם “גב” כלומר קיר או משענת של כסא ולא במעבר ליד אנשים…אל תשכחו עיוור יכול לשמוע קולות של אנשים וחפצים בתנועה, הח”ע אינם יכולים.
בתמונה: החניכים והמתורגמניות מתפנקים בארוחה הודות למסעדת המועדון.
בסיום, נפרדנו כולנו בתודה מגלי זינר מנהל המועדון (תודה גם לברי זינר ששהה באותו זמן באיים המלדיביים…) גם מטל שגב ורז טובול המדריכים המקסימים שגילו המון סבלנות ופתיחות לתהליך הארוך של ההכנות וההדרכה במים שדרשה ריכוז ותשומת לב הרבה מעבר להדרכה “רגילה”.
אשרת אמסלם ושירי אופיר שתרגמו על החוף וליוו לתוך הגלים ללא התפנקויות, שהו בתוך המים עם חליפות גלישה, מסבירות ומתווכות בסבלנות בינינו המדריכים לחניכים וכמובן לנוני מורי על הפינוקים במסעדה. המתחם של מועדון הגלישה הישראלי בחוף הדולפינריום סיפק לנו את המדריכים, גלשנים, חליפות ומלתחות עם מקלחת לרשות החניכים. הכל בהתנדבות ועם לב ענק. תודה גם לסטפני בן סימון שתיעדה וצילמה את כל היום הזה בסבלנות ועד לסיומו.
לבסוף התודה הכי גדולה בשמי ועמותת ארגון גולשי גלים חירשים בישראל, היא לחניכים החירשים עיוורים של מכון בית דויד שלימדו את כולנו מהו אומץ לב ושמחת חיים אמיתית נוכח כל הקשיים שמלווים אותם ביום יום ועל אחת כמה וכמה בין הגלים.
ביקשתי כמה תגובות של החניכים ששלחו לי :
קארין: “בתחילת אוגוסט הבטחתי לעצמי לשחות בפעם הראשונה בחופי ת”א לפני תחילת הלימודים באוניברסיטת ת”א. בסוף לא רק שנכנסתי למים לראשונה אלא גם תפסתי גלים!
היה כיף לשכב על הגלשן כשהגלים מניעים אותי לכיוון החוף יש בזה חוויה רוחנית, להתחבר לשקט שבים. תודה למועדון ולצוות וגם על האוכל הטעים.”
שי : “יצא לי להתנסות ולהיות פעיל במגוון פעילויות ספורט אבל לי זה היה חדש להתנסות ולהכיר עולם הגלישה הגעתי למסקנה שזה לא היה פשוט כל כך מכפי שזה נראה, במיוחד בפעם הראשונה. הייתה חוויה כיפית ואחלה צוות.”
יעקב יזם הרעיון ורכז הקבוצה: “דבר ראשון עם הגעתינו למועדון הגלישה קיבלתי תחושה חמימה וביתית ואווירה מסבירת פנים. הכינו לנו קפה והצוות הסביר לנו בצורה ברורה ונעימה ועשו לנו היכרות עם כל שלבי הגלישה. כשגלשתי בים ההרגשה היתה נפלאה הרגשתי מחובר למים ולתת לגל לסחוף אותי עד הסוף עושה לי חשק לגלוש שוב ושוב התענוג היה אמיתי והרגשה נהדרת וההפתעה בסוף עם הארוחה המפנקת. היה כיף לשוחח ולהכיר את טל ורז המדריכים שעשו הכל מהלב וחייכנים, אפשר להרגיש חיוך – לא רק לראות…תודה למועדון על הציוד הגלישה וההדרכה. תודה לסטפני הצלמת ולעידו שדאג להכל – שהחלום שלנו יתגשם. כולנו חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים!
קישורים:
המרכז לחירש עיוור
cdb.org.il
מועדון הגלישה הישראלי (חוף הדולפינריום)
israelsurfclub.co.il
עמותת גולשי גלים חירשים בישראל
