יחידה קרבית עם האבא הדוד והסבא

בתמונה: במת השיפוט בחוף הילטון משנות ה 80 בחסות אופנת "גזוז"

כתבה מאת: עידו דר אל

התמונות משנות ה80-90 באדיבות הארכיון של גלשני אלמוג – אינטרסרף

בתחילת שנות ה 80 קהילת הגולשים בישראל נכנסה למלחמה. ניר אונגר ייסד את ארגון א.ק.ג. שהיה ארגון הגלישה הראשון, כמה שנים אחריו במתכונת חדשה שמעון דוייב ואביעד ששון הקימו את ארגון גולשי גלים בישראל ISA  תחת מטרית הארגון העולמי.

בתקופה הזו היה מעבר חריף מגלישה מחתרתית שהורכבה מגרעינים של מקומיים בכל חוף

למאבקי אגו ויוקרה מי יהיה החוף עם הכי הרבה אלופים בסבב התחרויות הישראלי.

שמעון ואביעד הם אלה שהזינו את העלייה המטאורית של מותג האופנה גזוז  GAZOZ עם גולשים שהשפיעו חברתית על הסביבה עם הקוליות של מותג גלישה ישראלי ראשון (ואולי היחיד) שפיצח את המיינסטרים והפך להיסטריה.

במקביל היה גם את הצד האפל של אז – כולם רצו להיות הכי טובים בים, הלוקאליזם חגג בשיאו. אף גולש מתחיל לא העיז לשבת בפיק של הותיקים או התחרותיים. בין ערי הגלישה הייתה תחרותיות גדולה ואם לא היית חבר של אחד המקומיים או בטופ של סבב הגלישה, לא היית מקבל גלים כאורח ומכות היו עניין שבשגרה. (לא היו אז כמעט בנות גולשות למעט מאיה דאובר שכולם העריצו אותה)

סוף שנות ה 90 סיימו את תקופת הזוהר ונוצר ואקום ללא הנהגה כשהגלישה נעה בין משהו רוחני לספורט עם תקצוב והכרה מינימלית עד היום. בינתיים, כל הדור הזה שחווה את האינטנסיביות והתחרותיות של אז התבגר, חלקם פתחו בתי ספר לגלישה, הפכו ליבואנים ובעלי עסקים סביב עולם הגלישה. הרוב פנו לחיי שגרה – עבודה, משפחה, ילדים.

בעקבות המדיה החברתית שמחברת בין הגולשים מכל הגילאים והמקומות בארץ ובעולם ועצם העובדה שהדור המבוגר בשנות ה 40-50 "נרגע" , הוייב במים רגוע יותר ופחות אלים. כל זאת למרות הצפיפות ההולכת וגדלה במים בעקבות בתי הספר לגלישה נוסף על פופולאריות הסאפים…

אם נסתכל היום על סבב הגלישה הישראלי, רובם המכריע של האלופים בשנים עברו היו בשנות ה 30. אביב ועקנין אלוף הארץ בשנים האחרונות כבר סוגר 40 ועדי גלוסקא בן ה 44

בתמונה: עדי גלוסקא בדרכו לגביע בהילטון / צילום : אבנר בן מנחם

ממש עכשיו ניצח בתחרות הילטון שסגרה את קיץ 2017 , זה אומר שני דברים:

• הדור הצעיר לא מצליח (עדיין) להיות עקבי בתוצאות ולשדרג את הגלישה שלו
• הדור המבוגר רעב ולא מוכן לשחרר את הדרייב הקרבי.

נכון שהיום משקיעים יותר בנבחרת הנוער ושולחים אותם לאליפויות עולם ואוטוטו יהוו את הנבחרת האולימפית אבל כל זה רק ממחיש את הפער והחלל שנוצר בין מה שארגון גולשי הגלים מנסה לקדם כענף ספורט אולימפי לבין מה שמהווה בסיס לכלכלת הגלישה הישראלית – הדור של שנות ה 80 וה 90.

נכון להיום יש הרבה מאד כסף בשוק הגלישה ואין כמעט מותג שלא תמצאו בישראל.
רוב  הכסף נמצא בעיקר בניהול בתי הספר לגלישה שמזינים עסקים של יצור וייבוא של גלשני סופט ומעבר עבור המאסות של חניכי בתי הספר לגלישה בישראל. חלק לא מבוטל הוא גם תחום מותגי הגלישה היוקרתיים והחדשים ביותר.

מי שמזין את כל המחזורים האלו הם אנחנו – המבוגרים. ילדים לא נרשמים בעצמם או קונים את המילה האחרונה בציוד בין אם זו חליפה או גלשן – זה אבא מממן ומשלם.

אבא גם מגהץ לעצמו האשראי ויש לו בבית 4-5 גלשנים בנפחים שונים ומסוגים שונים של רטרו פרפורמנס ואולי גם סאפ. ההורים האלה גם מארגנים לעצמם נסיעות קבוצתיות למלדיביים ושומרים על כושר כשאין גלים.

בתמונה: אורן וייס אלוף הנוער בשנות ה90. היום מנהל בית ספר גלישה ויכול בהחלט בכושר הנוכחי ללמד את הדור הצעיר איך לנצח מקצה אחד או שניים

ארגון הגלישה הישראלי כרגע ממוקד בדור הצעיר בליגת הילדים והנוער. נבחרות הנוער מקבלות סיוע לאליפויות עולם של הנוער וגם הכנה בהמשך עם צפי לאולימפיאדה. גם נבחרת הבוגרים שנסעה לאליפות העולם שהתקיימה בחודש מאי השנה הייתה הגדולה ביותר מזה הרבה זמן.

אבל מי שמקופח בכל ההתעוררות הזאת זה אנחנו ההורים. אני בטוח שרבים מהאבות הגולשים שמלווים את ילדיהם לתחרויות הנוער מרגישים את האדרנלין שחוו בצעירותם ומתים למקצה משל עצמם לשים לייקרה ולהתמודד על הגלים מול החברים שלהם.

כל התשוקה הזאת והגעגועים לתחרותיות אבל מהסוג הבריא והכייפי – לא מגיעים למיצוי הנכון.

בתמונה: מעוז מילר הנתנייתי עדיין בועט ונותן בגלים גם בגיל 50+. כולנו זוכרים את הקרבות האגדיים שלו עם ציון אבירם על בכורת העיר. תארו לעצמכם מקצה כזה עם הילדים שלהם על קו המים?

מאד קל להצביע על הארגון כאשמים בקיפוח המגזר הזה אבל מבחינה ניהולית כשהענף עדיין לא מקבל תקצובים ראויים והא מתמודד עם מינימום תחרויות לילדים, נוער ובוגרים ,יש פתרונות אחרים הרבה יותר פרקטיים.

עד היום התנהלו תחרויות מקומיות של עמותת בקדור בחיפה עמותת גולשי אשדוד וגם באשקלון. לאחרונה נערכה תחרות מקומית גם בנתניה. בכל התחרויות האלו יש המון אמוציות ודרייב לנצח עם האחווה והחברות של כל הקהילה, מהוותיקים – דור המייסדים ועד לדור הצעיר בן ימינו.

התחרויות האלו מהוות אינדיקציה לכוח המאחד של הגלישה על פער הדורות. מעבר לזה
נראה לי שמועדוני גלישה שהם גם בתי ספר יכולים להרים הכפפה ולקיים תחרויות אזוריות
לשתיים שלוש קטגוריות גלישה של מבוגרים: 40-45, 50+-45

בתמונה: רובי עדי האבא של הסקייטבורד המקצועני וכוכב גלישה בשנות ה 80. בגיל 50+ עדיין רוכב על סקייט וסנובורד, רק מים חסרים לו.

באוסטרליה הקונספט הזה נהוג כבר הרבה שנים וייצר אגדות גלישה עם קרבות מרתקים על יוקרה מקומית והשראה לדור הצעיר .
היום בכל עיר חוף יש שניים שלושה מועדונים שבעצמם מייבאים ציוד וכמובן חנויות גלישה. בנוסף לכך מאחר והמתחרים בוגרים – מותגי צריכה לבוגרים עשויים לתת חסות לתחרויות אלה.
דעתי האישית שצריך לקיים ליגה למבוגרים. כולם מרוויחים מכל האספקטים כקהילה כענף וכמובן מבחינה אישית ומשפחתית. לשם כך מועדוני גלישה וחנויות  צריכים להתאגד וליצור סבב שיתקיים בערים השונות.

קטגורית שורטבורד SHORT BOARD

שלב ראשון:

 בכל עיר המקומיים בוחרים איזה מועדון או חנות לייצג ומתחרים ביניהם.

• מגבילים למקסימום 24 מתחרים כדי שהתחרויות יהיו קצרות ונוחות לניהול.
• בכל מקצה 4 מתחרים
• בכדי למנוע ויכוחים על שיפוט לקוי או העדפה למתחרים אפשר לקיים טורניר מקומי
• 2-3 תחרויות עם צוות שופטים שמתחלף ביניהם. בסוף הטורניר 4 המדורגים הופכים לנבחרת המקומית עם 2 שחקני ספסל למקרה שאחד חולה או יש לו עניין משפחתי ולא יכול להגיע.

שלב שני:

 אפשרות 1 – טורניר ערים

• (אפשרות אחת) עיר מול עיר עם דירוג סופי בסוף שנה ופלייאוף של 3 הראשונות על האליפות הכוללת.
• בדו קרב בינעירוני – בכל מקצה המנצח מביא ניקוד לעיר שלו.
  עם סיום המקצים בעלת הניקוד הגבוה מנצחת.
  במצב תיקו עושים מקצה שובר שוויון כמו בטניס.
• בחירת המתחרה למקצה שובר שוויון – יכולה להתבצע בהגרלה או בהחלטת הנבחרת.

מאחר ואין העפלה לשלב הבא זה מוסיף מתח וקרביות לכל מקצה.

• כל תחרות כזו תהיה של 8 מתחרים. 4 מכל קטגורית גיל
• מקצה אחד על אחד עשרים דק עד חצי שעה.
• זה נותן 4 שעות איכותיות של ארגון תחרות וגלים מהבוקר ועד כניסת הרוח וזמן לכל המתחרים לבלות את שארית השבת עם המשפחה.
• במקרה של שומרי שבת או סיבות שונות זה יכול להתקיים גם בשישי בבוקר.

נבחרת אשקלון נגד חיפה נבחרת תל אביב נגד אשדוד נתניה נגד ראשון לציון. החבר'ה מתארגנים באוטו, מעלים הגלשנים לרכב אחד והשאר ברכב נוסף או לחילופין הילדים עולים עם האבא בואן המשפחתי.
אפשרות 2 – תחרות גדולה

 תחרות ליום שלם של כל נבחרות הערים.כל אחת מביאה 4 מתחרים מכל קטגוריה

• כל מתמודד מעפיל לשלב הבא.
• המנצח בגמר מקבל תואר אלוף הארץ
• העיר המנצחת – עם מירב המתחרים שהגיעו לשלבי הגמר.

בתמונה: אילן מאיר, הפיטבול מאשקלון ואלוף הארץ בשנות ה90 . לא הייתם רוצים לראות אותו עף ככה על הגל בגיל 45?

צוות השיפוט

יורכב עם נציגים מכל עיר או צוות שיפוט שמוסכם על כולם.

חשוב מאד לציין שזו הזדמנות מצוינת להגדיל את ניסיון השיפוט לחברי המועדון ומנהלי בתיה"ס . זה יחלחל הלאה לתחרויות הילדים והנוער – דבר שיאפשר הגדלת מספר השופטים המנוסים בארץ ויותר תחרויות עבור כולם.

המתחרים

מי שמתחרה בסבב הבוגרים באופן קבוע לא יוכל להתחרות ,כדי לתת הזדמנות שווה לאחרים ליהנות מהאתגר, כמובן שישנם אגדות גלישה כמו: גיא זיתוני, אורן וייס, ציון אבירם, מעוז מילר, צ'יקו מעיין ועוד רבים וטובים שהתחרו בעבר. מצד שני ישנם חבר'ה שרוצים להפגין יכולתם עם כל האימונים והציוד והנסיעות לחו"ל שלא התחרו בעבר.

בתמונה: גיא זיתוני בן ה40+ מפגין גמישות ורוח נעורים / צילום: תמר אבישי עבור בורדרליין

לסיכום, יש כאן הזדמנות נדירה ליצור וייב של פאן ולהראות שרוח לחימה בישראל אינה שמורה רק לחיילים ולדור הצעיר שלנו – אלא גם לאבא, לדוד ולסבא. מעבר לכך אפשר למנגל, לשתות בירה קרה ולהעביר יום כייף עם הנשים והילדים לכל המשפחה.

צוות getX ישמח לתת יד ולעזור לסבב הזה לקרום עור וגידים בכל דרך אפשרית.

בהצלחה לכולנו.