יוסי אלבז: גולש הבלוז
צילום: ניסים אטון
גלישת לונגבורד כבר מזמן הוכיחה שהיא הרבה מעבר למה שהיא נראית. היא לא רק לגלוש על הגל – היא להיות חלק מהגל , כשהגל הוא חלק ממך.
משהו בלונגבורד עוצר את הזמן מלכת. גורם לדברים מסביב לנוע מאוד לאט, מספיק בכדי להתבונן ולהרגיש יותר לעומק, להיות קשובים יותר, משוחררים וכנים עם עצמנו. כשלומדים שיש מעבר לפוזה, למותג ולגודל…למרות שבלונגבורד הגודל דווקא כן קובע! לומדים להתחבר לשורשים, למהות הגלישה האמתית ולזרימה.
בזמנים בהם הכל מהיר ומסתכם בכמה גבוה וחזק נתנו וסיימנו את הביצוע שלנו, גולשי הלונגבורד מביאים אנרגיה שונה, זרימה אחרת, היבט נוסף על סגנון חיים שכולו בוייב חיובי, מכיל ואוהב.
צילום: אריק ליבוביץ'
עבור רובנו מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו שמחים אתה, עצובים אתה, אוהבים ושונאים אתה. עושים אתה ספורט, אהבה, אוכלים לצליליה, רוקדים לקצבה. למעשה היא נוגעת בכל היבט בחיינו.
דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה…
זמר בלוז ישראלי, גולש לונגבורד העוסק למחייתו בריתוך ועבודות עץ. לא תמונה רגילה, נכון? יוסי אלבז.
צילום: מורן מעיין
במקור נולד וחי בקרית ים. הוא בן 36, החל לגלוש בגיל 14 וחצי ומוזיקה וגלישה הם חלק בלתי נפרד ממנו. קלישאה? ייתכן. אבל ברגע שתשמעו אותו, תרתי משמע, תבינו.
במה אתה עוסק בימים אלו ?
מתעסק בריתוך ובעבודות עץ , ואני מוזיקאי מופיע. העיסוק העיקרי הוא ריתוך גם באומנות וגם בתעשייה. אני מופיע בין פעמיים לשלוש בשבוע עם ההרכב שלי ומזה אני מתפרנס. למעשה הכל התחיל מחזון שהיה לי בראש, איכשהו ראיתי את עצמי עושה את זה, והגעתי לזה, אע"פ שלא התכוונתי להגיע לעבודה הזו, אבל זה קרה. הכל נעשה תוך כדי אימונים והתמדה.
מתי החל הרומן המוזיקלי שלך ? האם תמיד התעניינת במוזיקה?
האהבה למוזיקה תמיד הייתה, אבל התחילה הרבה יותר מאוחר. תמיד התעניינתי בהילה המיוחדת והקוסמית שיש סביב להקות ואמנים. היה בזה משהו מיוחד בעיניי, אבל עדיין לא התעניינתי בלהיות מוזיקאי. תוך כדי חקר הרוקנ'רול וההבנה מאיפה הזמרים שאני אוהב הגיעו לאן שהגיעו, הכל חיבר אותי לצוואר בקבוק אחד שנקרא בלוז. כולם הרטיטו לי כל תא בגוף ואמרתי לעצמי וואו זו המוזיקה שלי, ולאט לאט הבנתי שזה מה שאני עושה הכי טוב, שם הבנתי ששם אני מבטא ונוגע בעצמי הכי טוב, הקול הפנימי שלי מתבטא ככה הכי טוב, שזה הכי חשוב.
על אלו כלים אתה מנגן? על אלו כלים היית רוצה לדעת לנגן ?
הכלים שאני מנגן עליהם זה קודם כל השירה. זה הכלי האמיתי שלי. אח"כ אני מנגן מפוחית בסטייל בלוז, ועל הדרך אני מנגן על גיטרה, תופים, אבל לא באופן מקצועי. הייתי רוצה לנגן על הכל. פסנתר, טובה, חצוצרה, הכל! לכל כלי יש את הקסם המיוחד והצלילים הקסומים שלו.
צילום: גיא רותם
ואיך עלה הרעיון להקים הרכב מוזיקלי? זה לא קצת לשוב להיות בן 16 שוב, עם קרטוני ביצים מהודקים לקירות מוסך?
בתור חייל לפני שחרור היו לי הרבה חופשים ועבדתי בבר בקריות. הבר הזה רק התחיל את דרכו, והתחלתי לעבוד שם בתור טבח. אחרי כמה שבועות של עבודה בא אליי הבעלים ואמר "תראה, אני רוצה שיהיה פה הרכב מוזיקלי שינגן פה במהלך השבוע." אז אמרתי לו "אני לא מוזיקאי, אבל יש לי מלא חברים מוזיקאים, אני אשאל אותם מה דעתם ואולי הם יבואו וינגנו." מפה לשם ידעתי לנגן כמה אקורדים על הגיטרה וכתבתי כמה שירים עם שני אקורדים, אמרתי להם תוך כדי החזרות "חבר'ה תראו כתבתי שיר, אם הוא מגניב בעיניכם יהיה לי כיף לשמוע אתכם מנגנים אותו."
לא היה ברור מי ישיר, אבל בסוף קרה שתחת לחץ הם החליטו שאני זה שאשיר. בסוף סיכמנו שאם אהיה טוב בחזרות, אני אופיע, אם לא, נרד מהעניין. באותם רגעים זה היה נראה לי כל כך מפחיד וגדול ולא ידעתי איך להשתחרר מזה. על הבית הראשון הם החליטו שאני מופיע איתם. ביום של ההופעה כולי מתרגש, כמעט מקיא מהתרגשות, המקום היה מפוצץ בקטע מטורף עד אפס מקום. אני מתחיל לנגן, לשיר ובעל הבית תופס את הראש ואומר "זהו…אתם להקת הבית". אני לא מבין בכלל במה הסתבכתי, ומשבוע לשבוע תפסתי בטחון, השתפרתי והשתפרנו כלהקה. כמעט שנתיים וחצי הופענו שם, הסתובבנו, הבנו שאנחנו טובים ומקומות אחרים התחילו להזמין אותנו להופעות, ומשם דברים התגלגלו הלאה.
מה הסגנון בעצם ? מה הבסיס שאתה מתחבר אליו ?
כל הזמן הייתי חוקר מוזיקה במהות שלי ומצאתי את עצמי נמשך לבלוז. מבזבז משכורות שלמות על מוזיקה, רק כדי לקנות דיסקים מקוריים ולקרוא את החוברות שלהם כדי לדעת מי מנגן על מה. הבלוז השאיר אותי שם, ואמרתי וואלה, זו מוזיקה לכל החיים. ההתפתחות המוזיקלית הגיע מעצם היותי סקרן. מצאתי את עצמי בנישה הזו מבטא את עצמי הכי טוב. אני זמר בלוז, אפשר להגדיר את זה כבלוז עם נגיעות של רוקנ'רול כי משם אני באמת מגיע, והבלוז הגיע טיפה אח"כ. תמיד יש את ההשפעות האלו. בכלל אני מושפע מהמון סגנונות, מוזיקה ערבית אתנית, פאנקי, רוק, בלוז. הכל מעורבב ביחד. הסגנון שאני מתחבר אליו זה כל מה שמרגש אותי. זה יכול להיות בלוז, מוזיקה ערבית, פאנקי, רגאיי. כל מה שמרגש אליו אני נמשך.
אומנים כמו ווילי דיקסון, ליטל וולטר, אלברט קוליקס, פרנק סינטרה, אלביס, לואיס פרימה,ביבי קינג, אלברט קינג, הבלוז הלבן אריק קלפטון, רולינג סטון מהאלבומים הראשונים, פיטר גרין השפיעו על הסגנון שלי ואיך לבטא את עצמי הכי טוב. כמובן שפריד אל אטרש ואום כול תום, אלה דברים שגדלתי עליהם ושמעתי בתקליטים בבית וגם מהם קבלתי השראה.
צילום: נטו ארט
איך נראית פסגת ההר בעיניך בהקשר מוזיקה, איך ואיפה היית רוצה למצוא את עצמך ? כובש במות סגנון וודסטוק ? הופעות אפלוליות בפאבים בניו אורלינס ?
אני לא מרבה לחשוב על זה כי אנחנו חיים במציאות מסוימת. אבל יש חלומות. יש חלום להופיע בפסטיבלים לצד אומנים ולנגן ביחד על אותה במה עם אריק קלפטון וחברים זהים מהסגנון הזה. לנגן בברים בממפיס ובניו אורלינס, אע"פ שהגשמתי את החלום הזה כבר, ולעשות את זה עם כמה שיותר תשוקה ולגעת בכמה שיותר אנשים. החלום הכי גדול זה להקליט אלבום מושקע ושורשי ולתת את כל כולי שם עם הנגנים הטובים ביותר.
מוזיקת גלישה מתפרשת על מגוון אדיר של סגנונות. היא זהה לסגנון גלישת הלונגבורד, סגנון משוחרר, זורם, מרגיע וממכר. כאן יש מקרה מיוחד. מוזיקת הבלוז לא מאפיינת במיוחד את סגנון הגלישה אותו אנחנו מכירים, אבל יש בה משהו מספיק ישן ומכובד, כמו הגלישה וההיסטוריה שלה, שיוסי מצליח לחבר ולהפוך לחתיכה יפה ושלמה אחת.
ספר לי קצת על ההרכב שאתה מנגן אתו היום.
ההרכב נקרא מלאכי הבלוז, ההרכב הוקם בתל אביב. אני התארחתי אצל שי זלמן במופע ג'אז והקמנו את ההרכב והופענו בכמה מקומות ביחד. המשכתי עם ההרכב הזה עם נגנים אחרים. היינו בארה"ב, ניצחנו בתחרות הבלוז הלאומית שנערכה בארץ וזה הקנה לנו כרטיסים לפסטיבל הבלוז העולמי שהתרחש בממפיס, טנסי. הופענו בפסטיבל הזה וזו הייתה חוויה מבין הגדולות ביותר שהיו לי בחיים מבחינה מוזיקלית לנגן עם נגנים מכל העולם – ושם זה הדבר האמיתי. היה לי הכיף והעונג לקבל מחמאות שמה שאנחנו עושים זה הבלוז האמיתי. שאנחנו שם, בזון הזה. עם ההרכב הנוכחי לא הייתי בארה"ב, אבל זה ההרכב שאני מופיע אתו, על הגיטרה סטאס שפירו, יואב לורנטץ' על התופים ורני לורנטץ' על הבס. פנומנליים, ללא מילים. אנחנו מופיעים בכל הארץ ויש לנו מופעים קבועים.
בנוסף, אני מנגן עם הרכב בשם קוסטיצה. בכל שלישי אנחנו מופיעים במעיין הבירה בחיפה.
אז מה קדם למה, מוזיקה, גלישה?
לדעתי הגלישה והמוזיקה יושבים בצורת תפיסה באותה רמה רוחנית. זה מעצים אותי באותה הרמה, לפעמים אחד מהם יותר, אבל זה תמיד 50/50, יש איזון כמעט מוחלט. האהבה למוזיקה שירה ונגינה וכמובן הגלישה וההתחברות לגל זה מדהים.
זיכרון מהגל הראשון שתפסת…
קודם כל, הגלישה התחילה מאבא שלי. תמיד היינו הולכים לים ביחד, ואני זוכר איזה ערב אחד בשקיעה הלכנו לחוף, הוא חיבק אותי מאחור והסתכלנו ביחד על הגולשים והוא אומר לי "מה אתה אומר, אתה גם רוצה להיות גולש?" אני זוכר שלא ידעתי מה לענות, הנהנתי עם הראש ואמרתי לו כן. אחרי כמה חודשים, אבא קנה לי גלשן מהשכן, טאון אנד קאונטרי, גלשן ענתיקה במיוחד שנת 89'.
הזיכרון הממש מתוק היה בשנים הראשונות, הלכתי עם חבר לים בגשם מטורף. סה"כ ילד קטן שהולך בגשם לחוף. תפסתי גל ענק, המשכתי לרוץ על הפינה שלו, הייתי גולש מתחיל של חצי שנה, גל ענק שעובר אותי פעמיים בגובה וכולם במים צעקו מהתרגשות. ועוד זיכרון מהקיץ השני או השלישי שהתחלתי לגלוש, תפסתי גל, לקחתי פינה ארוכה ורצתי עליו והוא היה פתוח כולו. גלשתי על גלשן ישן ענתיקה משנת 91' ואני זוכר שהייתי כזה מבסוט שאחרי שנפלתי צעקתי לעצמי מאושר במים, וזה היה אחד הרגעים שהתרגשתי ואמרתי וואו אני באמת גולש.
בתמונה: הרכב מלאכי הבלוז.
האם תמיד גלשת על לונג?
התחלתי לגלוש על לונג בגיל 23. עד אז היה לי שורטבורד שהייתי עושה אתו את הביצועים הרגילים ובשנים האחרונות של אותה תקופה היה לי חזון, כמו תמיד זה מתחיל מאיזשהו חזון. החזון היה שאני אגלוש לונגבורד. אז ארזתי את הגלשנים שלי ונסעתי למפעל של מוסא בהרצליה, אמרתי לו אני רוצה לונגבורד. כמעט אף אחד לא היה גולש באזור שלי על לונג, זה היה ממש סוג של אמירה לבוא ולגלוש על גלשן כזה. הוא אמר שיש לי רעל בעיניים שהוא לא מבין. נתן לי את הלונג האישי שלו, 10.5 בבנייה אישית. קשרתי אותו על החיפושית, נכנסתי לגלוש, וכל הסשן אני עומד ונופל ולא מבין על מה זרקתי את הכסף שלי. הלכתי והשגתי קלטות וידיאו והתחלתי לחקור מה עושים עם הרגליים. יש לי זיכרון חזק שצבעתי את הפרגולה אצל ההורים שלי ואני מתאמן בקרוס סטפס, עם הרגליים באלכסונים, ואבא שלי קולט אותי הולך באיקסים ומתחיל לצחוק. זה למה לונג. כי היה לי חזון, משהו בראש אמר לי "יוסי אתה חייב לגלוש לונגבורד." אני נהנה וכל המהות בגלישה היא ההנאה. אם אתה לא נהנה אתה כנראה לא בחרת בספורט הנכון, אע"פ שאני לא רואה את זה כספורט אלא כדרך חיים לכל דבר.
איפה אתה מרבה לגלוש בד"כ ? יש לך חוף ביתי ?
בקרית ים ד' במכון, זה החוף שגדלתי בו. היום אני מרבה לגלוש בחיפה. אם יש גל טוב בקריות אני מעדיף להישאר קרוב. אם לא, אז חיפה, נהריה, הרצליה. בעיקר בחיפה בסגור בפיק, בחופים של עתלית, עכו בחורף כשעובד מצוין. זז לאן שיש גל טוב.
היום אני גולש על גלשן BIG-BLUE דגם CACTUS מידה 9.6, ועל DEWEYWEBER דגם LEGEND 9.6, שניהם סינגל פין.
צילום: אריק ליבוביץ'
איך נראית חבורת החוף שלך?
חבורת החוף שלי הם חברים מבית הספר שעשיתי איתם בעיקר שטויות. זיכרון ממש חזק שיש לי מהתקופה שלי כתלמיד שהייתה עם חבר בשם דודו שהיום אנחנו עדיין גולשים יחד !! הייתה לי בחינת בגרות באיזשהו מקצוע, באותו יום גלשנו בסוואל מטורף, לפתע המציל קורא לנו לצאת מהמים כי יש לנו בחינת בגרות…פשוט נקרענו מצחוק בתוך המים ואמרנו בואנ'ה יש בגרות ! מה עושים? איך מוותרים על גל כזה? עד שהמורים תפסו אותנו מהאוזן ולקחו אותנו חזרה לבית ספר. זיכרונות יפים של ים.
איך היית מגדיר את סגנון הגלישה שלך?
הסגנון שלי הוא טרדישנל סינגל פין, הליכה על החרטום, קאטבקים מאוד ארוכים וכיפים, אולד סקול לגמרי. תנועות עגולות, מאוד מתבטא בסגנון של איך אתה מגיע לים, לגלוש בלי ליש כמה שיותר.
צילום: אריק ליבוביץ'
איפה גלשת בעולם? איפה היעד הבא בו תרצה לגלוש ?
את תצחקי, אבל לא יצא לי לגלוש בעולם, רק בארץ ישראל היפה והנהדרת שלנו. היעד שלי לגלוש במרכז אמריקה, במרוקו, בפורטוגל. כל מקום שיש בו גלים טובים. מה שבאמת יושב לי בראש זה לגלוש בקליפורניה, לעשות סבב בחוף המערבי, לא מעניין אותי הסדר. לגלוש איפה שהכל התחיל.
מוזיקה וגלישה, נדמה כאילו הם שני תחומים עיקריים בחייך. קיימים מצבים בהם הם נפגשים ביחד? אם כן, כיצד זה בא לידי ביטוי?
הגלישה והמוזיקה נפגשים בהרגשה, בתחושה, בנופח שהם נותנים לי בחיים. בסגנונות, בסטייל. בגלישת לונגבורד יש סטייל , יש רטרו. גם הבלוז אינו שגרתי.
משפט סיום:
לגבי כל מה שלמדתי בחיים, יש לי בחיים שני גיבורים, עם כל האהבה שלי למוזיקה וגלישה, זה קודם כל סבא שלי זכרונו לברכה שגדלתי אצלו וכל דבר שאני יודע להתעסק אתו זה בזכותו. כל הידע וההשראה שאבתי ממנו. וכמובן אבא שלי, שהוא הגיבור האמיתי שלימד אותי דרך ארץ.
