סשן פשן
סשן פשן – עולם הסקייטבורד
כתבה מאת: טומי בויארצ'יק / צילומים: ערן קאופמן ויושי פרידמן
מצלמה היא מצרך חשוב מאד בהוויה של עולם הסקייטבורד – בלעדיה לא היינו נמצאים היכן שאנחנו היום. תפקיד המצלמה הוא לתפוס את הרגעים הנדירים ביותר בסשן, בין אם זה הצחוקים של החבר'ה, האנשים ההזויים שפוגשים ברחוב וכמובן הטריקים הבודדים והליינים הזורמים.
בלי המצלמה הסשן הוא פשוט לא אותו הדבר – כשלוחצים על כפתור ההקלטה המציאות משתנה – המצלמה יכולה ליצור את הנסיבות הנכונות להיווצרותו של טריק שיהדהד בכל העולם (בוודאי נכון בעולם האינסטאגרם) או פשוט להביא את הסקייטר לנסות תרגיל שלא היה מנסה בלעדיה.
…המחשבה הזאת גרמה לי לפתוח את קופת החיסכון ולהביא לעצמי סוף סוף מצלמה כדי להתחיל לצלם את כל הסצנה המדהימה שהייתה סביבי.
באותה תקופה בחיפה לא הייתה לאף אחד מצלמה שאפשר היה לצלם אתה סקייטבורד כמו שצריך. מצלמת טלפון או גו-פרו זה נחמד אבל איכות הצילום לא תואמת את מה שאנחנו רואים בסרטים הבין-לאומיים. הרבה טריקים לא קרו נטו כי לא הייתה מצלמה באזור. לא תפשתי מעצמי צלם מקצועי, בטח שלא בשלב ההוא, אז החלטתי ללכת על Canon 600 D, עדשת fish-eye וידית אחיזה. יותר מאוחר הוספתי גם עדשה 50 מ"מ לצילום רחוק ואת כל הסיפור ארזתי בתיק נשיאה די פשוט שאפשר לי ניידות ושליפה מהירה – ממש הסט-אפ המושלם לצלם סקייטבורד מתחיל.
השמועה על המצלמה שלי התפשטה ויותר חבר'ה התחילו לפתח את הרעב הזה להוציא צילומים. התחלתי לרדוף אחרי כל הסקייטרים עם המצלמה ביד וכשהייתי חוזר הביתה ועובר על הצילומים התחלתי להבין שאני עושה עבודה לא רעה בכלל.
כבר אחרי זמן קצר, כאשר החומרים החלו להאסף אצלי בבית, תקפה אותי ההרגשה הכל כך מספקת הזאת של להראות את הצילומים לכל מי היה בא לבקר, כמו איזה מחסן ממתקים סודי שהגישה אליו אסורה.
כמו שקיוויתי, אפקט המצלמה עשה את שלו. הרבה אנשים החלו לככב משני צדי העדשה, ככה שאוסף הצילומים הלך וקיבל נפח מכובד. בנוסף, חיפה לא הפסיקה לתת סיבות לצלם אותה – זו הייתה התקופה הנכונה להסתובב עם מצלמה בעיר התחתית. מועדון ה"סירופ" המיתולוגי, שהיה בית הכנסת של הפעילות האלטרנטיבית בחיפה באותן שנים, אירח אירועים שייזכרו לעד כמו ההופעה האחרונה של להקת Barren Hope שמתועדת בסוף הסרט.
הסקייטפארק המיוחל היה בבניה ע"י חברת הפארקים האמריקאית Dreamland Skateparks, אז קיבלנו הופעת אורח של Cody Lockwood נותן את יריית הפתיחה לפארק עם הסטייל הקליל שלו וכמובן גם נוכחותו של Mark "Red" Scott לא עברה לידינו.
הדד ליין שהצבנו לעצמינו הלך והתקרב (סוף קיץ 2016, תחילת תקופת הלימודים) ולמרבה המזל, או הצער, שברתי את הקרסול. זה מצחיק לחשוב איך לפעמים הכל מסתדר בסופו של דבר. זמן ההחלמה הארוך בבית נתן לנו את ההזדמנות להבין בדיוק איך העריכה הסופית הולכת להראות, ככה שכשהתיישבנו עם יואב ז'אק לוי על המחשב כל הוויז'ן פשוט נשפך על הטיים-ליין באופן מסודר להפליא.
צילום: ערן קאופמן
צילום: ערן קאופמן
צילום: יושי פרידמן
במקביל עבדנו גם על חוברת תמונות מימי הכיפור של השנים האחרונות שעתידה הייתה לצאת ביחד עם הסרט. מטרתה הייתה להוות מעין מזכרת לנו ולסצנה שלנו – מעין פריט אספנות של מי שבאמת הרגיש חלק מהפעילות באותה תקופה. קיריל שוורצמן עבד על הlayout ואת הפינישים האחרונים עשינו בסטודיו של דין לברון בעזרתם של ערן קאופמן וגיל חזן. חשוב לציין שחלק עיקרי מהקונספט של הסרט היה לשלב בתוכו פס קול 100% חיפאי, משימה שכל האמנים שפנינו אליהם נענו בשמחה רבה ובפרגון מלא. בסוף אפשר להגיד שעשינו את העבודה הטובה ביותר בהתחשב בחומרים שהיו לנו ולוח הזמנים הצפוף שהצבנו בפנינו, אז כולנו מרוצים.
צילום: יושי פרידמן
צילום: יושי פרידמן
קבענו את אירוע ההקרנה וההשקה של הספרון במועדון "הבורדל" בעיר התחתית, שהוא בית חם ליצירה חיפאית מקומית, שהסכים לארח את האירוע בשמחה רבה. הנוכחות הייתה מרשימה והאווירה נכונה. מחיאות הכפיים והצחקוקים היו במקום והתגובות היו מצוינות. בהמשך, החלטנו להקרין גם בירושלים ובתל אביב.
ככה סיימנו את הפרויקט הזה שמעולם לא באמת התחיל, אלא הלך והתגבש בקצב שלו תוך כדי העשייה – אז חד משמעית אפשר להגיד שהיה מרתק. השקענו הרבה מאד מאמצים לגרום לזה לקרות וזה לא היה קורה באותה צורה ללא העזרה של כל מי ששם יד בדבר הזה בכל דרך שהיא, ובכללי ללא הסצנה החיפאית המדהימה!
צילום: ערן קאופמן
לינק לכתבה במגזין דולורס :
