מי עמד מאחורי הראמפה שהייתה בפסטיבל מידברן 2017?
מי עמד מאחורי הראמפה שהייתה בפסטיבל מידברן 2017?
כתבה מאת: טומי בויארצ'יק / צילומים Ilanit Turgeman Zaltsgendler
למה אנחנו עושים את זה? כי חלומו של כל ילד זה מיני ראמפ בחצר האחורית של הבית, גם אם הוא עוד לא יודע את זה עדיין…
זה המוטו של ריק מוניץ, בונה הרמפות האוסטרלי והמייסד של פרוייקט "Shemesh – Enjoy United", שהצליח בעזרת צוות שאפתנים, להרים את מייצג הסקייטבורד המרשים שהיה בפסטיבל מידברן האחרון. דיברתי עם ריק ועם חברו למסע, רום מאור, על התהליך כולו. וכדי לשפוך לנו קצת אור על איך זה לרכב על הפסל האתגרי הזה שקם לו באמצע המדבר, דיברתי עם שני חברי סצנת הגרעין הקשה של הסקייטבורד הארצית, שכן היו שם וחוו לספר על זה. כנסו לאווירת ה"איש הבוער".
ממפעל הנעליים בסין ועד לראמפה בחצר האחורית
ריק הוא אוסטרלי בן 31, בוגר מסלול עיצוב תעשייתי, שאחרי ניסיון להצליח בתחום הנעליים בסין, החליט לחפש לעצמו אהבה בישראל, ומצא את אהבת נעוריו – בניית ראמפות סקייטבורד. "התחלתי לגלוש כשהייתי בן 10 ולבנות ראמפות כשהייתי בן 15 בערך", הוא אומר לי כאילו שזה לא מובן מאליו מהמבטא שלו. "אמרתי לעצמי, אם אני אבנה ראמפה, אוכל להשתפר ולהיות סקייטר כמו שצריך, אז בגיל 22 בניתי לעצמי אחת בחצר האחורית של הבית". כשסיים את התואר החליט ריק לעבוד ב"עולם האמיתי" של תעשיית הנעלים בסין, כי לא ראה בבניית ראמפות קריירה. אך התשוקה המשיכה לבעור בו – "היה להם במפעל נעליים שטח לא משומש שהפך לסוג של איזור שעשועים כזה. דיברתי עם המנהלים, אמרתי להם שאני רוצה לבנות להם פה ראמפה במתנה, והם הסכימו".
בישראל, ריק מצא עבודה בבניית PUMP TRACKS לאופניים, "אלה מסלולים קלים מאד להרכבה ועלות שלהם נמוכה. אהבתי לבנות אותם כי תנועת הגוף עליהם הזכירה לי גלישת גלים." ככה הוא שמע גם על פסטיבל המידברן בשנה שעברה. באותה שנה היה הניסיון הראשון לבניית מתקן עץ בצורת גל בפסטיבל. אחרי ההצלחה הראשונית, ולקראת האירוע השנה, חיברו גל כהן, מנהל הקאמפ שבנה את הגל, אל ריק וישר נדלקה אש ביניהם.
בינתיים בישראל קורים דברים ברוטשילד
ריק וגל עזרו להרים את הראמפה ששימשה את רוטשילד 12 במסיבת הפורים האחרונה, "עזרתי להם כי רציתי להעלות את המודעות על הרעיון של להקים את אותה הראמפה גם במידברן". כאן רום מאור נכנס לתמונה. "ראיתי את האיוונט של פורים ברוטשילד 12, והיה רשום שמתוכננת להיות ראמפה שנבנתה במיוחד בשביל האירוע. עכשיו מאחר והייתי עובד בנגריה והיה לי ניסיון בעץ – היינו בונים ראמפות עם החברים – החלטתי שאני רוצה להמשיך לבנות ראמפות כל החיים. אז באתי לאירוע ברוטשילד, פגשתי את ריק והצגתי את עצמי. ריק אמר שיש לו פרוייקט מעניין להציע לי, וככה זה התחיל.
תמיד רציתי לשלב בין אומנות לבניית ראמפות. מידברן היה המקום המושלם ליצור סוג כזה של אומנות חווייתית. זו לא הייתי ראמפה רגילה, זה היה פסל שאפשר לרכב עליו – רציתי שגם אנשים שהם לא סקייטרים יבואו ויגידו וואו. זה היה ריק שאמר "בוא נגרום לזה להראות יפיפה, מוזר ומסקרן". אנחנו בעצם בונים ראמפות סקייט אקזוטיות."
צילום: מיקי שאודר
"הפסל האתגרי"
הראמפה למידברן 2017 היה מבנה מרשים מאד – קונסטרוקציית עץ רחבה, עם קשתות גבוהות שנותנות את ההרגשה של המים שמאיימים לקרוס עליך בגלישת צינור. הראמפה באה לדמות את רגע השיא בשבירת הגלים. תחילה היא עוצבה להיות מסלול מעגלי פשוט, אך בתור סקייטר ריק רצה להוסיף קופינג (שפה ממתכת), כדי לאפשר לסקייטרים לבצע את שלהם – מה שהפך את ה PUMP TRACK לסוג של SNAKE RUN. "אם אתה לא סקייטר ממש טוב, ובמיוחד אם סקייטבורד זה משהו חדש עבורך, להיכנס לסקייטפארק מבטון יכול להיות חוויה קצת מפחידה, כי כל מה שאתה רוצה לעשות לפעמים זה רק להתגלגל ברחבי הפארק בלי ליפול. עכשיו שאני בן 33, מחלים מפציעה שהייתה לי בקרסול, אני לא יכול להרשות לעצמי ליפול. אני רוצה לרכב ולהרגיש את הרוח בשיער – המתקן שבנינו מאפשר זאת".
צילום: מיקי שאודר
עיקרון ההכללה הרדיקאלית
מידברן עומד על 10 עקרונות בסיסיים המנחים את רוח הפסטיבל. אחד מהם, הוא "עקרון ההכללה הרדיקאלית", שמנחה את האנשים לתכנן את המיצגים שלהם בצורה כזו שתאפשר אינטראקטיביות מצד כמה שיותר משתתפים. ריק מסביר, "הרעיון שלנו היה לחבר אנשים לסקייטבורד. בראש שלנו רצינו לתת לאנשים אתגר שבועי. אנשים יעברו כל יום משלב אחד לאחר…תחילה על אופניים, ואז קורקינט, רולרבליידס, ובסוף יגיעו אל הסקייטבורד. זה למה המתקן תוכנן כפי שהוא תוכנן. נסעו עליו אופניים, רולרבליידס, סקייטבורד כמובן ואפילו קורקינטים היו שם.
עיקרון הענקת המתנות
עיקרון נוסף שהשפיע רבות על עיצוב המתקן, היה "עקרון הענקת המתנות". במהלך הפסטיבל שכר החליפין משתנה מכסף למתנות, אז החבר'ה תכננו את הראמפה שתתפרק ל4 חלקים עצמאיים שיוענקו במתנה. בית השאנטי בנגב ("כפר איזון" לנוער בסיכון), כפר בדואי (ליד שטח פסטיבל המידברן), קיבוץ געש (איפה שהבניה של הראמפה החלה), ורמאללה בגדה המערבית (שתשמש שם כמגרש משחקים ציבורי).
כל תהליך הבניה התרחש בשטח של חניון במתחם התחנה המרכזית בירושלים. "כל מה שהיינו צריכים זה שטח רחב לעבודה וחיבור לחשמל", מספר ריק, וגורם לזה להישמע פשוט. "התלבטנו בין כמה מקומות אפשריים, אבל העיקרון עצמו של לבנות בעיר ירושלים היה בעל משמעות אדירה עבורי". רום מוסיף, "לקחנו שתי פלטות ובנינו לנו קורת גג, וככה חיינו חודשיים – בונים את הראמפה, ישנים על הראמפה, חיים את הראמפה – HOBO LIFE.
זה היה החלק הכי טוב בכל הסיפור – זו הייתה חוויית המידברן ששנינו רצינו. עשינו הכל במתחם הזה. ולהיות כנה אתך, היו לנו תכניות משורטטות והכל, אבל עשינו הכל לפי העין ויצא מעולה בסוף. כמו קסם!. "היו הרבה אנשים שבאו לבקר אותנו לאורך התהליך. היו את אנשי המידברן שבאו לעזור לנו עם כל ענייני ההפקה ואיכות החיים, והיה גם את הסקייטרים המקומיים. כאן זה המקום לתת כבוד ל JSG – קבוצת הסקייטריות של ירושלים שדאגו לנו מאד. כשמישהו היה מגיע לראמפה היינו מבקשים שיביאו אוכל. היינו יושבים בצד ונותנים להם לנסוע על הראמפות בכיף. ככה גם היה בפסטיבל עצמו. היינו מופתעים מכמות האנשים שהגיעו ליהנות מהנסיעה. עבדנו על הראמפה חודשיים לפני, אז ישבנו בצד ונתנו לאחרים ליהנות.
מעיין לוי (קבוצת JSG)
בהתחלה אמרתי "וואי לא היה לי כרטיס לא היה לי כלום", לא הייתי בראש הזה בכלל, זה היה שלושה שבועות לפני הפסטיבל ואז אמרתי לעצמי "אני חייבת להשיג כרטיס". פרסמתי בכמה קבוצות בפייסבוק שאני מחפשת כרטיס. כל הקבוצות בפייסבוק היו מלאות באנשים שמציגים את עצמם כחדי קרן, זה היה מוזר. אבל אני פשוט אמרתי שאני סקייטרית שרוצה להחליק על הראמפה…איכשהו בסוף הגעתי.
אבל, לא הייתי חלק מהחוויה של הקאמפ עם כל הבנייה וההקמה – שמצד אחד זה כיף כי לא הייתי צריכה להתאמץ (צחוקים), מצד שני אתה מפספס חלק מהחוויה של המידברן אם אתה לא חלק מאיזה משהו שאתה בנית. אני פשוט אמרתי, אני באה לנסוע על סקייטבורד ויהיה לי כיף כי זה אירוע גדול, זו חוויה סטייל. באמת, היה שם מדהים. אני הופתעתי. תחשוב, זה יום שלם ויש כל כך הרבה דברים לעשות, אז אתה לא כל היום בראמפה, אתה מסתובב…סשן פעם ביום בשקיעה. לא באתי כי כזה עניין אותי מסיבות כל היום. אבל זו חוויה בכל מקרה. זה הארדקור – גם שבוע שלם, גם שבוע במדבר בלי להתקלח וגם חום אימים (צחוקים). אחרי השבוע הזה אתה מת. אני לגמרי ממליצה, גם אם אתה לא ברנר בנשמה".
אבירם שיקר (SHIKER PRODUCTIONS)
גל (מנהל הקאמפ) וריק הגיעו אלי יום אחד והתחילו לספר לי – "אנחנו בונים מתחם ביחד למידברן, הולך להיות מטורף, תהיה רמאפה…." והם בהתחלה נראו לי כמו יצורים, גולשים כאלה…אבל ראיתי את האש שיש להם בעיניים. ואז הם מראים לי את הראמפה שהם בונים ונהיה לי צמרמורת בגוף. אמרתי להם "בואו נאחד כוחות. אני נכנס במסיבה שלכם ואתם נכנסים במסיבה שלי – בואו נעשה אהבה! הקארמה חיברה בינינו לגמרי. אחרי שעשינו את המסיבה והבנו שכיף לנו וסבבה, הבנתי שבאופן בלתי נמנע שאני חלק מזה.
אם לא בצורה הזאת, ולא בדרכים האלה, לא יודע אם הייתי מגיע למידברן. עד שבוע לפני המידברן עדין לא ידעתי אם אני הולך או לא כי זה פאקינג 800 שקל, ומה נסגר?! ואני לא מקבל מים ולא מקבל אוכל וצריך לדאוג לעצמי, אז מה לי ולשטויות האלה? אבל בסוף עשינו עוד אירוע וראיתי שלריק, לרום ולגל יש אש בעיניים. הם רק רוצים לדחוף ולא בשביל כסף ולא בשביל כלום…הם אפילו לא מסצנת הסקייטבורד יותר מדי, אבל הם באמת ניזונים מלראות אנשים נהנים על הראמפה שלהם. זה עשה לי השראה לראות אנשים כאלה. הבנתי שאני עם האנשים האלה הולך יד ביד, לא משנה מה.
אני יכול להגיד לך שהופתעתי ממש לגלות כמה זה היה עוצמתי בשבילי ומשמעותי. אני יודע שזה נשמע קצת קלישאתי אבל באיזשהו מקום זה שינה לי קצת את החיים. שינה את הפרספקטיבה שלי ואת החשיבה שלי. והראה לי דרך אחרת – שהאנושות יכולה להיות גם דבר מדהים ומחבק ואוהב, ולא רק חרא ולא הכל סובב סביב כסף ואינטרס – יש דברים שעושים בשביל הנפש, בשביל האחר, בשביל האהבה ובשביל הסביבה. זה נשמע קצת היפי אבל אני לא היפי…טוב אולי אני קצת היפי….
כל מי שמגיע לשם מעורב בדרך כזו או אחרת. זה כמו שאני אגיד לך, בוא נעשה ארוחה! וכל אחד יכין את המאכל שהוא הכי אוהב, והוא מכין אוכל לאנשים שהוא אוהב. אתה מכין חומוס, אני סלט והוא קציצות…וכל אחד עושה מהלב…ואז כשיושבים מסביב לשולחן יש לך ארוחה של מלכים, וכולם מחויכים וכל אחד נהנה לראות את האחר טועם את האוכל שלו…וכל זה כי כל אחד נתן טיפה מעצמו. אז המידברן הזה היא ארוחת מלכים שהיא בעצם עיר במדבר. זה פארק שעשועים ענק שנותן לאנשים להגשים חלומות.
פגשתי המון אנשים ויצאנו מזה משפחה. אבל שמה שבוע ימים לא הייתי שיקר, הייתי דמות, סתם איש עם חיוך. וכל אחד היה סתם איש עם חיוך. ועברנו שבוע הכי אינטנסיבי בעולם אחד עם השני, בלי שאנחנו יודעים כלום אחד על השני. רק אחרי הפסטיבל, אנחנו דופקים ארוחה ומגלים שהוא עושה את זה…וההוא עובד בזה….זה כאילו שבוע התנתקת ממי שאתה ומה שאתה ורק היית מי שאתה חולם להיות.
הייתי בראמפה כל יום לפחות 3 שעות במצטבר…סשן בזריחה, סשן בשקיעה וסשן בין לבין. זה כאילו אתה שבוע מתהלך בעיר הזאת במדבר – אתה חושב ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותך, ופתאום אתה נזכר "דיימ, יש פה את הפאקינג ראמפה!" ואז הסקייט שלך פשוט מחכה שם. הסקייט שלי היה בראמפה כל השבוע, אך אחד לא נגע בו…פשוט הייתי מגיע ועושה כמה סיבובים עד שאני מת, עד שיש לי חיוך מטורף על הפנים, עד הפעם הבאה שאני נתקל בראמפה שוב…זה די פסיכי…באתי בלי ציפיות, אמרתי מה כבר יכול להיות, אבל הראמפה הזאת הייתה מטורפת. לא נסעתי על שום דבר שהיה דומה לזה…
לא היה שם הרבה סקייטרים "אמיתיים". היה שם הרבה אנשים סתם שבאו ונתנו וייב., ועשו קרוזינג. אף פעם הראמפה לא הייתה לבד – שזה בכלל הפתיע אותי. אפילו מישהו בא עם כיסא גלגלים וכולנו הרמנו אותו והתחלנו להסיע אותו בסיבובים – זה היה מרגש! זו פעם ראשונה או יחידה בחיים שלי, לא נראה לי זה יחזור על עצמו, שאני נוסע סשן עם ילד עם קורקינט ואני עושה לו הייפ – את זה מחוק אבל, אין אישור לפרסם.
כנסו לאתר האינטרנט של ENJOY UNITED כדי לתרום ולעקוב אחר הפעילות שלהם!
