אפניאה סטפני בן-סימון

אפניאה שלי…


זו השנייה הזאת בה הגוף מתעטף לחלוטין במים, הנקודה השברירית הזו בה המגע בין הראש לקו פני הים נפרדים והגוף עובר למצב כבידה אחר, שניה בה האוזניים נאטמות והמח מתחיל לקבל צלילים בתדרים חייזריים, השנייה הזו, לה אני מחכה כל רגע ביום.

במקום בו כל תנודה, כל תנועה, כל פעימת לב חשובה, זה המקום להתרגש בו. זה מקום שבו לומדים להעריך שקט ושתיקה מהי.

כשהגוף נכנס לתדר נמוך, כשהוא עצור מנשימה, ואם זאת כל כך חופשי וקליל תחת עומס ולחץ המים, למדתי את החשיבות בהורדת הילוכים בחיים. איך לכל דבר יש את הקצב שלו וכמה חשיבות יש לשוני במקצבים, כמו החשיבות הרבה בשהייה ארוכה תחת המים. הצורך בהקשבה עצמית הוא הכרחי, חובה להכיר כל מגבלה: פיזית, רגשית ואף נפשית על מנת לדעת כיצד להתמודד עם כל מכשול העלול לבוא.

כשאני נסערת ואני מחליטה ללכת לשחות, לצלול, רק להעלם לכמה רגעים, אני חייבת להבין עם עצמי למה, כי הרצון בהיעלמות והצורך בשקט הזה כ”כ חזקים, עד שהם הופכים לממכרים, ובתוך ההתמכרות הזו אני עלולה למצוא את עצמי הולכת לאיבוד.

עבודה עצמית זו עבודה שאין לה סוף. כל דבר שאנו עושים כאילו אנו עושים זאת בפעם הראשונה! אפילו שטעויות חוזרות על עצמן, אפילו שהלב נשבר כבר עשרות פעמים, הזדמנויות שפספסנו קרו, קורות ויקרו עוד ועוד בעתיד. ועדיין, אנו כאן בשביל פעם אחת בלבד, לומדים, טועים, משפרים ומתקנים כדי שאולי נזכה לחוות זאת פעם נוספת, וגם זה לא וודאי.

הפחד הכי גדול שלי הוא לא להצליח להשתלט על פעימות לב מואצות תחת המים. טריגרים באים בפתאומיות, זה יכול להיות כמו קצר חשמלי במוח שפתאום מדליק בי משהו ובאותה הפתאומיות הלב משתולל והגוף נכנס למצב של: “אני חייב אוויר, אוויר, אוויר…כאן ועכשיו! בכדי להירגע”. אבל רגע, איך אפשר לנשום אם הרגע הגעתי לקרקעית נינוחה ומוכנה ? חייבת לעלות למעלה וכמה שיותר מהר ! חייבת להסיר את המסכה, חייבת לקחת את כמות האוויר הגדולה ביותר שיש לשמיים להציע לי כדי לחזור לתפקד, חייבת לעצור הכל כדי לתת פתרון מידי!

אז לא.

אני לא חייבת, כי למדתי שאפשר אחרת. ההבדל בין פאניקה לפחד הוא הבדל תהומי, ענקי, עצום!!

פחד, להבדיל מפאניקה, זו בעצם תגובה טבעית למצב של סכנה או איום. פחד ממשהו מוחשי…סנפיר המבצבץ מעל המים, מכונית המתקרבת אלינו במהירות, המטבוחה  החריפה של אמא בימי שישי – כל אלו מצבים שאנו מפחדים מהם ובצדק. כל זאת מכיוון שישנה האפשרות שחיינו יפגעו מכך, ולכן זהו ממש מצב של ‘לחימה או בריחה’ מפני אותו הדבר.

פאניקה, הוא מצב פתאומי ש”נוחת” על האדם בלי קשר למה שקורה בסביבתו באותו רגע. יותר גרוע מזה?? הגוף מכין את עצמו למצב של fight or flight, האדם שחווה התקף כזה חש את ההגדרה של קיצוניות: דופק מהיר, תחושת מחנק, לחץ בחזה, גלי חום/קור. נורא יותר מזה, נורא באמת –  זה לחוות תחושת   דה – ריאליזציה: תחושה לא אמתית, כאילו אני מסתכלת על המצב מבחוץ ומה שקורה – לא קורה לי באמת.

אפניאה
אני לא מוסמכת להמליץ לאיש על דרכי ההתמודדות שלי. אני הוא שק החבטות הפרטי של עצמי ולכן כל מה שאני רוצה לנסות – תחילה אני מנסה על עצמי. אם מצליח לי, מה טוב. אם לא? ממילא אני שרוטה.       הכל מתחבר למקום אחד, למקום בו הכל מתחיל. כדי להבין בכלל מה קורה, למה קורה ואיך להתמודד עם מה שקורה – חובה להבין עם מי אנחנו מתמודדים…מי אנחנו??

אני בעד להביט לפאניקה בעיניים, להבין אותה, כי אין זה אומר שברגע התקף פאניקה אני בעצם ‘יוצאת מדעתי’ או משתגעת. אני עדיין אשאר נורמלית לאחר שזה יעבור. הרפיית שרירים והתעמלות הם פתרון מצוין להפגת מתחים. אני פחות בענייני הזעה, אבל מה שכן אני מרבה לעשות מדיטציה. להקדיש לה שעה, חצי שעה, אפילו רבע שעה ביום. אפילו אם זה רק בשביל לנשום.

כן, זו דרך קשה…שלא תטעו! לשבת ולתת למחשבות לשייט בראשנו כעננים תועים זה דבר לא קל בכלל. אבל ברגע בו המחשבות מפסיקות מלצוץ ותנועת העננים הולכת ונרגעת עד נעלמת כליל – זה הרגע בו המח מתרוקן ונותן לנו שלווה אמתית. רגעי חסד יקרים של שקט יפה, בו אנחנו לא קודחים את עצמנו למוות, לא מנסים לברר מה המשמעות של כל דבר, האם מצאתי חן, האם החליפה מבליטה לי את התחת ומה יהיה עם החמוד ההוא שקרץ לי. רגע, עליי הוא הסתכל בכלל? הממ.

כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה התרחשויות יומיומיות. כל כך הרבה כן, לא, מה אם, אם רק הייתי, הלוואי ו, איך הייתי רוצה ש… מה הפלא שאנחנו כל כך כבדים ולא מצליחים להשתחרר?

אז די.

אני אומרת לעצמי די. אני עוצרת את עצמי מהלופ הזה, מסתכלת סביבי, המים צלולים והשמיים בהירים, החול חם והבירה הקפואה מחכה לשובי בחוף. רע  – זה לא יכול להיות.

עבורי זה הים והשקט שבתוכו, עבור מישהו אחר זו רכיבת אופניים, עבור מישהו שלישי אלו גלי ענק. כל אחד ומה שגורם ללב שלו לרטוט.

 

Spread the love